לאחר מסע ארוך, מגיע יעקב אל הבאר ופוגש לראשונה את בני משפחתו. הכתוב מדגיש שלוש פעמים ברציפות את הביטוי אֲחִי אִמּוֹ, חזרה חריגה שנועדה להבהיר את מניעיו הטהורים של יעקב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיעקב לא פעל מתוך התלהבות יצרית, רצון להרשים נערה יפה או משום שביקש לעשות חסד עם לבן הרשע. כל מעשיו נבעו אך ורק מתוך אהבה וכבוד לאמו, רבקה, ששלחה אותו לשם. הציון החוזר של הקרבה המשפחתית נועד גם להסיר כל חשד מצד הרועים הנוכחים, כדי שלא יחשבו שהוא איש זר הפועל ממניעים פסולים כלפי רחל [אור החיים, רבנו בחיי, הכתב והקבלה, מלבי"ם, רש"ר הירש]. בנוסף, יעקב בחן את הצאן מתוך הבנה שדרך רכושו של דודו הוא עתיד לבסס את חייו, ומיהר להשקותם כדי לשמור עליהם מגזל [פענח רזא].
ההתעוררות הרגשית של יעקב עם ראיית משפחתו תורגמה מיד למפגן כוח מרשים. כאשר יעקב ניגש אל הבאר, הכתוב משתמש בפועל וַיָּגֶל ולא "ויגלל" (כפי שנאמר קודם לכן על שאר הרועים). שינוי לשוני זה, המורכב משורש של גילוי ולא של גלגול, מלמד על קלות הפעולה: בעוד שהרועים נזקקו למאמץ קבוצתי כדי לדחוף ולגלגל את האבן הכבדה, יעקב הרים והסיר אותה לבדו בקלות, כמי שמעביר פקק קל מעל פי צלוחית [רש"י, מזרחי, העמק דבר, ריב"א ועוד]. הפעולה נעשתה כמעט כהרף עין, כאילו האבן נגולה מעצמה בכוח ציוויו [הכתב והקבלה].
המילה וַיִּגַּשׁ מדגישה שיעקב היה מודע היטב לכוחו הרב. אדם הניגש לגלגל משא כבד נוטה להרחיק את גופו כדי לדחוף, אך יעקב פשוט ניגש קרוב אל האבן והרים אותה בידיו [תולדות יצחק, משכיל לדוד]. גבורה פיזית זו מפתיעה במיוחד לאור העובדה שיעקב מוכר כ"איש תם יושב אוהלים", ולאחר שנים ארוכות של לימוד תורה מאומץ ניתן היה לחשוב שכוחו תש. אולם, גבורתו נבעה מברכת ה' [רד"ק], ומכך שהתורה דווקא מוסיפה כוח וגבורה למי שניגש אליה בטהרה [פרדס יוסף]. התרגשותו העצומה מעצם המפגש עם קרוביו היא שנסכה בו את הכוחות המחודשים לבצע את המעשה [רבנו בחיי, מלבי"ם]. במישור הסמלי, גלילת האבן מעל פי הבאר נמשלה גם להסרת יצר הרע שדומה לאבן [קיצור בעל הטורים].
עולה השאלה מדוע המתין יעקב עד לבואה של רחל ולא גלל את האבן קודם לכן כדי לעזור לרועים. יש המסבירים כי יעקב חשש שאם יפתח את הבאר מוקדם מדי, הרועים ישקו את שלושת עדריהם ויעזבו את המקום, והוא יישאר לבדו ללא יכולת לסגור את הבאר חזרה [ספורנו]. משבחר לגלול את האבן ברגע זה, הוא עשה חסד לא רק עם רחל אלא גם עם שאר הרועים שזכו להשקות את צאנם מיד. מתוך הכרת הטוב, או מחמת הפחד שאחז בהם כשראו את גבורתו העצומה, הם אפשרו לו להשקות את צאן לבן ראשון [שד"ל]. בסיום הפעולה יעקב לא החזיר את האבן למקומה, שכן שאר הרועים נותרו שם כדי להמשיך להשקות את עדריהם ולהשיב את האבן בעצמם [ביאור יש"ר].