המפגש בין יעקב לרחל מהווה נקודת שיא רגשית לאחר מסע ארוך ומייגע. הרגע שבו יעקב פוגש סוף סוף את בת משפחתו מלווה בפרץ של רגשות, הבא לידי ביטוי בשתי פעולות פיזיות: נשיקה ובכי.
הפעולה הראשונה, וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל, מתפרשת על ידי רבים כנשיקת חיבה טהורה לילדה קטנה וקרובת משפחה [רבנו בחיי, שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. עובדת היותה נערה צעירה מסבירה מדוע היא זו שרעתה את הצאן מחוץ לבית, בניגוד ללאה הבוגרת. מבחינה לשונית, השימוש באות למ"ד במילה לְרָחֵל מעיד על כך שלא הייתה זו נשיקה על הפה, אלא נשיקה של כבוד על הראש, הכתף או היד, כמנהג הקרובים באותן מדינות [רבנו בחיי, הכתב והקבלה]. מדובר בביטוי של אהבת קרובים נקייה מכל פריצות [העמק דבר], המבטאת חיבור נפשי עמוק ושמחה על כך שמצא את בת זוגו המיועדת [הכתב והקבלה, אלשיך]. כדי שרחל לא תראה במעשה זה פגיעה בכבודה, הבהיר לה יעקב מיד את קרבת המשפחה ביניהם [ביאור יש"ר], והיא קיבלה את נשיקתו לאחר שראתה את מאמציו עבורה [רד"ק].
הפעולה השנייה, וַיִּשָּׂא אֶת־קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ, מעוררת דיון נרחב בקרב המפרשים באשר לסיבת הבכי. הגישה המרכזית רואה בכך בכי של התרגשות ושמחה. לאחר חודשים של נדידה בדרכים באפיסת כוחות ובבדידות, יעקב פורק את המשא הרגשי עם מציאת משפחתו ומקור פרנסתו העתידי [רד"ק, שד"ל, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. הבכי גם נועד להוכיח לסובבים שכוונותיו בנשיקה היו טהורות לחלוטין [העמק דבר], ויש אף שפירשו כי בכה מצער על כך שהגיע לגיל מבוגר ולא זכה לשאת אותה לאישה בימי נעוריו [ספורנו].
לצד זאת, קיימת מסורת פרשנית ענפה המייחסת את הבכי לחסרון כיס. יעקב בכה משום שהגיע למפגש בידיים ריקות, בניגוד לאליעזר עבד אברהם שהגיע לאותו מקום עם שפע של תכשיטים ומתנות עבור רבקה [רש"י, רבנו בחיי, ריב"א, ביאור יש"ר]. הסיבה לעוניו של יעקב נעוצה במפגש קודם עם אליפז בן עשו, שרדף אחריו במטרה להורגו במצוות אביו. אליפז, שגדל בחיקו של יצחק, נקרע בין הציווי של עשו לבין יראת החטא. כדי לפתור את הדילמה, הציע לו יעקב לקחת את כל רכושו, שכן העני נחשב כמת, משום שאין לו חיות וקיום עצמאי משלו אלא הוא תלוי לחלוטין באחרים [רש"י, גור אריה]. כך ניצל יעקב ממוות אך נותר חסר כל. דעה נוספת גורסת כי יעקב נותר חסר כל משום שהוציא את כל כספו במהלך ארבע עשרה השנים שבהן שהה בבית עבר טרם יציאתו לחרן [העמק דבר].
מנגד, ישנה גישה המייחסת לבכי ממד רוחני ונבואי. יעקב בכה משום שצפה ברוח הקודש שרחל לא תזכה להיקבר עמו במערת המכפלה [רש"י, רבנו בחיי]. גישה נוספת קושרת את הבכי להבנתו של יעקב כי היופי הפיזי של רחל הוא זמני ועתיד לכלות באדמה [אלשיך].
הפרשנים דנים ביחס שבין הסיבות השונות לבכי. יש שהקשו כיצד ייתכן שאדם צדיק כיעקב יבכה על אובדן ממון במקום להודות לה׳ על הצלת חייו, ולכן העדיפו את ההסבר הנבואי על הקבורה [יריעות שלמה]. לעומתם, אחרים טוענים כי יעקב לא יכול היה להסביר לרחל שהוא בוכה על מותה העתידי מבלי לצער אותה, ולכן ההסבר על הגעתו בידיים ריקות הוא ההגיוני והמתאים יותר להיאמר לה באותו רגע [שפתי חכמים, ברטנורא].