לאחר ליל הכלולות, מתעורר יעקב ומגלה לתדהמתו כי האישה שלצידו אינה רחל שעליה עבד שבע שנים, אלא אחותה לאה. גילוי זה מוביל לעימות טעון מול לבן.
המילים וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה־הִוא לֵאָה טומנות בחובן צער עמוק על אובדנה של רחל [אור החיים]. המילה וְהִנֵּה מצביעה על גילוי פתאומי של דבר שלא היה ידוע קודם לכן [רשב"ם], או לחלופין, על אימות של חשד שהחל לקנן ביעקב כבר במהלך הלילה [קונטרס חיבה יתירה].
הפרשנים מתמודדים עם השאלה המתבקשת: כיצד לא הבחין יעקב בזהותה של לאה לאורך כל הלילה? הגישה המרכזית נשענת על כך שיעקב, שחשש מרמאותו של לבן, מסר לרחל סימנים מראש. אולם רחל, כדי למנוע מאחותה בושה פומבית, מסרה ללאה את הסימנים הללו. מכיוון שלאה החזיקה בסימנים, במהלך הלילה היא נחשבה כרחל לכל דבר ועניין, ורק בבוקר "הפכה" ללאה [רש"י, יריעות שלמה, גור אריה]. במעשה זה, רחל אחזה במידת השתיקה, תכונה שהורישה לצאצאיה (בנימין, שאול ואסתר), בעוד שלאה אחזה במידת ההודיה, שהורישה לצאצאיה (יהודה, דוד ודניאל) [רבנו בחיי, צאינה וראינה].
באשר לאי-זיהויה של לאה על פי קולה, מציעים המקורות מספר הסברים. יש הסבורים כי מתוך צניעותו הרבה, יעקב לא הרבה לדבר עם אשתו בלילה [ריב"א, בכור שור, חזקוני]. אחרים טוענים כי קולן של שתי האחיות היה זהה לחלוטין, והן נבדלו רק ביופיין [תורה תמימה, פרדס יוסף]. דעה נוספת מתארת כי רחל התחבאה תחת המיטה והשיבה ליעקב במקום לאה, כדי שלא יזהה את קולה של אחותה [צאינה וראינה, ברכת אשר]. רמז נוסף לזהותה של לאה ניתן כבר במהלך החתונה, כאשר אנשי המקום שרו ברמיזה "היא לאה", אך יעקב הבין את פשר שירתם רק בבוקר [אור החיים, הדר זקנים, דעת זקנים].
כאשר גילה יעקב את התרמית, התפתח עימות בינו לבין לאה. יעקב הטיח בה שהיא רמאית בת רמאי, שכן קרא לה רחל והיא ענתה. לאה השיבה לו מידה כנגד מידה: "ממך למדתי, אביך קרא לך עשו ואתה ענית לו". חילופי דברים אלו היוו את תחילת הריחוק והשנאה של יעקב כלפי לאה [הדר זקנים, דעת זקנים]. למעשה, כל אירוע הרמאות מוסבר כעונש של מידה כנגד מידה על כך שיעקב לקח את הברכות מיצחק במרמה, ללמדנו שאין וותרנות לפני ה' [קונטרס חיבה יתירה].
למרות הבגידה הקשה, יעקב מפגין שליטה עצמית נדירה. הוא אינו מטיח בלבן קללות או דברי זעם, אלא פונה אליו בשפה רכה [ביאור יש"ר]. טענתו כלפי לבן מורכבת משתי שאלות נפרדות: הראשונה, הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ - מדוע לא נתת לי את האישה שעליה עמלתי? והשנייה, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי - מדוע פעלת בדרך של הונאה ונתת לי אישה שאיני חפץ בה? [מלבי"ם].
מהות הרמאות, כפי שמסבירים הפרשנים, טמונה בניצול האמון שיעקב נתן בלבן [רש"ר הירש]. יעקב קובל במיוחד על עצם התרמית, שכן קיום יחסים עם אישה ללא ידיעת זהותה האמיתית נחשב כפגם מוסרי ורוחני, הדומה לזנות, ומרחיק את החיבור הראוי בין בני הזוג [אור החיים, העמק דבר]. עם זאת, יעקב השלים עם המצב ולא דרש לבטל את הנישואין ללאה, בין היתר משום שמלכתחילה התנה את קידושיו כך שאם לבן יחליף את האחיות, הקידושין יחולו על לאה כדי למנוע איסור [ריב"א, חזקוני]. תלונתו נועדה אפוא להעמיד את לבן במקומו, כדי שלא ינצל את המצב וידרוש מיעקב תנאים נוקשים ושנים רבות נוספות עבור נישואיו העתידיים לרחל [אור החיים, אלשיך].