לאחר שיעקב מגלה את התרמית שבה הוחלפה רחל בלאה, מציע לו לבן הסכם חדש: השלמת חגיגות הנישואין עם לאה, קבלת רחל באופן מיידי, ותשלום בשבע שנות עבודה נוספות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהציווי מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת מתייחס להשלמת שבעת ימי המשתה של לאה. מבחינה דקדוקית, המילה שְׁבֻעַ מנוקדת בשווא המעיד על סמיכות, כלומר "השבוע של זאת", ולא ציון המספר שבע [רש"י, גור אריה, לבוש האורה]. המנהג לחגוג שבעת ימי משתה היה מנהג קדום שרווח בקרב נכבדי האומות, בדומה למנהג לשבת שבעת ימי אבלות [רמב"ן, טור הארוך, ביאור יש"ר]. מתוך דרישה זו של לבן להפריד בין חגיגות הנישואין של שתי האחיות, למדו חכמים את הכלל שאין מערבין שמחה בשמחה, שכן כל שמחת נישואין ראויה לעמוד בפני עצמה [רד"ק, מזרחי, תורה תמימה]. יש הסבורים שלבן התעקש על השלמת השבוע כדי לאשר ולפרסם את נישואי לאה ולתת להם תוקף פומבי [נחל קדומים], וכן כציווי ליעקב שלא יצער את לאה במהלך שבוע השמחה המיועד לה [קונטרס חיבה יתירה].
אף על פי שיעקב כבר השלים שבע שנות עבודה מלאות בעבור רחל, יש מן הפרשנים המסבירים שלבן טען בערמה כי השנים טרם הסתיימו, אם משום שלא היו אלו שנים קלנדריות שלמות [העמק דבר], ואם בשל מחלוקת על מועד תחילת חישוב העבודה [חתם סופר].
המילה וְנִתְּנָה מעוררת מחלוקת דקדוקית ופרשנית. קבוצת פרשנים רואה בה פועל עתיד בלשון רבים, במשמעות של "אנחנו נִתֵּן". לפי פירוש זה, לבן מדבר בערמה ומסביר ליעקב כי אנשי המקום התנגדו לתת את הבת הצעירה לפני הבכירה, אך אם יעקב ישתף פעולה וישלים את שבוע השמחה של לאה, יסכימו כל אנשי העיר ולבן בתוכם לתת לו גם את רחל בכבוד רב ובהסכמה [רש"י, רמב"ן, שד"ל]. הבטחה פומבית זו של אנשי המקום נועדה להרגיע את יעקב, שכבר איבד את אמונו בלבן [חזקוני]. מנגד, פרשנים אחרים קובעים כי זוהי מילה בבניין נפעל, שמשמעותה הפשוטה והישירה היא "ותינתן לך" [אבן עזרא, רשב"ם, רד"ק].
ההבטחה לתת ליעקב גַּם־אֶת־זֹאת משמעה שרחל תינתן לו מיד לאחר שבעת ימי המשתה של לאה, והוא לא יידרש להמתין שבע שנים נוספות כדי לשאת אותה [רשב"ם, שפתי חכמים, מזרחי].
התשלום בעבור רחל מוגדר במילים בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע־שָׁנִים אֲחֵרוֹת. יעקב יעבוד עבור רחל לאחר הנישואין, שכן בעיני לבן שתי בנותיו שוות בערכן, וכל אחת מהן שווה שבע שנות עבודה [ביאור שטיינזלץ]. לבן מקפיד להשתמש במילים "עוד" ו"אחרות" כדי להבהיר ליעקב שלא יוכל לצאת ידי חובה בשנים שכבר עבד [ביאור יש"ר]. גישה משפטית ייחודית מציעה שלבן הפך את הסדר: הוא החשיב את שבע השנים הראשונות כתשלום עבור רחל שאותה יעקב רצה מלכתחילה, ואילו את לאה נתן לו "בהקפה", בתמורה לשבע השנים שעתיד יעקב לעבוד מעתה ואילך [מלבי"ם]. מעניין לציין כי בניגוד ללאה, בחתונתה של רחל לא אסף לבן את אנשי המקום למשתה, שכן כעת כבר לא היה לו צורך בהמולה ובהמון עם שישמשו הסוואה לתרמית [תורה תמימה].