תגובתו של לבן להצעתו הנדיבה של יעקב לעבוד שבע שנים בעבור רחל, נראית על פניה כהסכמה חמה ולבבית, אך הפרשנים חושפים את המניפולציה הפסיכולוגית והמשפטית המסתתרת תחת מילותיו.
ברמה הפשוטה, לבן מקבל את ההסכם ומציין כי עדיף להשיא את בתו לקרוב משפחה מאשר לאדם זר [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, הביטוי טוֹב תִּתִּי... מִתִּתִּי מצביע על כך ששתי האפשרויות טובות – שכן עצם הנישואין הם דבר טוב – אך הבחירה ביעקב טובה יותר [רבנו חננאל, רבנו בחיי]. עם זאת, יש שרואים בניסוח זה זלזול מסוים וטקטיקה של סחטנים, המעמידים פנים שאינם מתלהבים מן ההצעה כדי להשיג יותר [קונטרס חיבה יתירה].
הפרשנים עומדים על כך שלבן משתמש במילה תִּתִּי (לשון נתינת מתנה), למרות שבפועל יעקב משלם על רחל בשבע שנות עבודה מאומצת. הסיבה הראשונה לכך היא שלבן התבייש להודות בגלוי שהוא למעשה מוכר את בתו תמורת עבודה. לכן, כסוחר ערמומי, העמיד פנים שהוא נותן אותה ליעקב בחינם מתוך חיבה והערכה לאישיותו, ולא בגלל התמורה החומרית [אלשיך, ביאור יש"ר].
אולם, מסתתרת כאן גם עורמה משפטית מחושבת: יעקב הציב תנאים מפורשים לעסקה, ולבן, בתגובתו, שולל את אופי ה"מכר" והופך את העסקה ל"מתנה". בכך הוא מבטל למעשה את התנאים המשפטיים שיעקב הציב, מה שימנע מיעקב לטעון מאוחר יותר להפרת חוזה, ויאפשר ללבן לרמות אותו בהמשך ולתת לו את לאה במקום רחל [אור החיים, מלבי"ם].
חלקו השני של הפסוק, שְׁבָה עִמָּדִי, נועד לדחות את בקשתו המרומזת של יעקב לשאת את רחל מיד ולעבוד לאחר מכן. לבן מבהיר שעליו להמתין ולשהות אצלו עד שיגיע הזמן [העמק דבר]. בולטת העובדה שלבן נמנע מלומר במפורש "עבוד עמדי", ובוחר בביטוי הנקי והמנומס שְׁבָה עִמָּדִי. כך הוא מסתיר את תאוות הבצע שלו וגורם לדרישה להישמע כבקשה תמימה לחברות וקרבה משפחתית [שד"ל, אלשיך, ביאור יש"ר]. בפועל, זוהי דרישה נוקשה: לבן מתנה שיעקב לא יתרחק אלא יעבוד תחת עינו הפקוחה, תוך שהוא עוטף את הניצול בהפגנת אהבה מזויפת, במטרה לקשור את יעקב אליו לתמיד [אור החיים].