לאחר התמודדות עם רמאותו של לבן, יעקב משלים עם המציאות ונכנס סוף סוף בברית הנישואין עם האישה שבה חשק מלכתחילה. הביטוי וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן מלמד כי יעקב, שהיה בודד וזר במקום, נאלץ להיכנע לתנאיו הנוקשים של לבן [ביאור שטיינזלץ]. למרות שיכול היה לטעון כי נישואיו ללאה נעשו במרמה ולסרב לעבוד שבע שנים נוספות, רצונו העז לשאת את רחל גבר על הכל והוא הסכים לתנאים [ביאור יש"ר].
יעקב השלים את שבעת ימי משתה החתונה של לאה, כפי שמשתמע מהמילים וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת, ומיד לאחר מכן קיים לבן את הבטחתו. לבן לא דרש שרחל תמתין שבע שנים נוספות לנישואיה, שכן היא כבר הגיעה לפרקה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. בניגוד לחתונת לאה, הפעם לבן לא אסף את אנשי המקום למשתה גדול. הסיבה לכך היא שההמולה בחתונת לאה נועדה לבלבל את יעקב כדי שלא יבחין בתרמית, מה שלא היה נחוץ בנישואי רחל [ברכת אשר על התורה].
נישואין אלו מעוררים שאלה ניכרת בקרב הפרשנים, שכן יעקב שמר את התורה עוד לפני שניתנה, והתורה אוסרת על נישואין לשתי אחיות. יש המסבירים כי מעמדם לפני מתן תורה היה כשל גרים שקשרי המשפחה הקודמים שלהם מנותקים הלכתית, או שלאה ורחל נולדו לאימהות שונות [חזקוני]. גישה אחרת מדגישה את הפן המוסרי: יעקב לא יכול היה לדחות את הבטחתו לשאת את רחל מפני החומרה שלקח על עצמו לשמור את התורה באופן התנדבותי, מה גם שביטול השידוך היה עלול להוביל לנישואיה לעשו. בנוסף, טעם איסור נישואין לשתי אחיות הוא החשש מקנאה, אך רחל הוכיחה במעשה מסירת הסימנים ללאה כי קנאה כזו אינה קיימת ביניהן [חומש קה"ת].
בסיום הפסוק, המילים לוֹ לְאִשָּׁה זוכות לתשומת לב מיוחדת. בעוד שיש המפרשים זאת כפשט הכתוב, שרחל פשוט הפכה לאשתו [שד"ל], הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכפילות והדגש על המילה "לוֹ" באים ללמד על מעמדה הייחודי. רחל מתוארת כעקרת הבית, בת זוגו האמיתית והעיקרית של יעקב [אור החיים, העמק דבר]. הדגש מצביע על קשר פנימי, עמוק ואינטימי יותר מזה שהיה לו עם לאה [רש"ר הירש], וכן על כך שנישואיה נעשו מתוך הסכמה וקידושין שלמים של עבודה, מה שהופך אותה לאשתו המובהקת של יעקב [תיבת גמא].