הענקת שפחה לכלה ביום חופתה הייתה נוהג מקובל בעת העתיקה, אך במקרה זה, הפעולה הפשוטה לכאורה מקפלת בתוכה רבדים של עורמה, משמעויות משפטיות וסודות משפחתיים. הגישה המרכזית בקרב חלק מהפרשנים היא כי מתן השפחה נועד לשמש את לאה ולעמוד לשרתה כחלק ממתנות הנישואין [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], והמילים לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה מציינות בפשטות כי היא ניתנה כדי להיות לה לשפחה [שד"ל]. הכפילות בפסוק, המציין תחילה לָהּ ולאחר מכן חוזר ומפרש לְלֵאָה בִתּוֹ, נתפסת כדרכו הרגילה של המקרא [ביאור יש"ר].
עם זאת, פרשנים רבים רואים במעשה זה חלק בלתי נפרד מתרמיתו של לבן. זלפה הייתה הצעירה מבין השפחות. על פי המנהג, השפחה הגדולה הייתה ניתנת לבת הגדולה, והקטנה לבת הקטנה. בכך שלבן מסר את זלפה הקטנה, הוא גרם ליעקב להאמין בטעות שהוא נושא לאישה את רחל, הבת הקטנה [מלבי"ם, ביאור יש"ר, הדר זקנים, חומת אנך]. דרשנים מדייקים זאת מתוך כפילות המילים בפסוק: המילה לָהּ משקפת את תודעתו המוטעית של יעקב שסבר כי השפחה ניתנת לרחל, בעוד שסוף הפסוק חושף את האמת המוסתרת – היא ניתנה לְלֵאָה בִתּוֹ [הדר זקנים, חומת אנך].
לצד ממד התרמית, ישנם פרשנים המצביעים על המשמעות המשפטית של המעשה. לבן הקפיד לתת את השפחה ללאה באופן אישי ובלעדי כקניינה הפרטי, ולא ליעקב. להבחנה זו הייתה חשיבות דרמטית בהמשך, שכן יעקב יכול היה לשאת את זלפה לאישה רק מתוך יוזמה מפורשת של לאה, בהיותה בעלת הרכוש [רש"ר הירש]. זווית משפטית שונה לחלוטין מציעה שמתנה זו כלל לא הייתה באמת של לבן. על פי גישה זו, זלפה ובלהה היו רכוש שהגיע ללאה ולרחל בירושה מכתובת אמן. הכתוב מדגיש לְלֵאָה בִתּוֹ כדי לרמז שלאה זכתה בשפחה מתוקף היותה בת היורשת את אמה. המילה וַיִּתֵּן מלמדת שלבן רק הציג את המהלך כהענקת מתנה מצידו, אף שעל פי האמת המשפטית השפחה כבר הייתה שייכת ללאה [אור החיים].
לבסוף, זהותה האמיתית של השפחה שופכת אור נוסף על המתרחש. הביטוי אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ מעורר תמיהה, שכן על פי המסורת זלפה ובלהה היו למעשה בנותיו של לבן עצמו. הסיבה שהן מכונות "שפחות" נעוצה בנימוסי הארץ והתקופה: בנות שנולדו לפילגשים כונו שפחות, כדי להבדילן באופן ברור במעמדן מבנותיהן של הנשים החוקיות [הדר זקנים, דעת זקנים, חזקוני].