קרה לכם פעם שהבטיחו לכם משהו, התאמצתם וחיכיתם לו המון זמן, ובסוף קיבלתם משהו אחר לגמרי? תארו לעצמכם איך הרגיש יעקב אחרי שגילה שלבן רימה אותו ונתן לו את לאה במקום את רחל.
עכשיו לבן מציע ליעקב הסכם חדש. הוא אומר לו מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת. המילה שְׁבֻעַ לא מתכוונת למספר שבע, אלא לשבוע של חגיגות. באותם ימים היה מנהג לחגוג חתונה במשך שבעה ימים שלמים, ולבן מבקש מיעקב להשלים קודם כל את שבוע המסיבות של לאה, כדי שהיא לא תהיה עצובה. ולמה לא לחגוג לשתי האחיות ביחד? מכאן חכמים למדו כלל חשוב: לא מערבבים שמחה בשמחה. לכל חתונה מגיע את הזמן המיוחד והשמח שלה, וכל אחת צריכה לעמוד בפני עצמה.
לבן ממשיך ומבטיח ליעקב וְנִתְּנָה לך גַּם אֶת זֹאת. כלומר, ברגע שיסתיים שבוע החגיגות של לאה, אנחנו ניתן לך מיד גם את רחל לאישה. לבן אומר "אנחנו ניתן", כי הוא מדבר גם בשם אנשי העיר שמסכימים לזה, והוא עושה זאת כדי להרגיע את יעקב ולגרום לו לסמוך עליו מחדש. הבשורה הטובה היא שיעקב לא יצטרך לחכות עוד שבע שנים כדי להתחתן עם רחל.
אבל יש לזה מחיר. לבן קובע שהתשלום יהיה בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. יעקב יתחתן עם רחל מיד, אבל יצטרך לעבוד בשבילה עוד שבע שנים אחרי החתונה. לבן מקפיד להגיד שאלו שנים "אחרות" ו"עוד" שנים, כדי שיעקב יבין שהשנים שהוא כבר עבד לא נחשבות לתשלום על רחל, כי בעיני לבן כל אחת מבנותיו שווה שבע שנות עבודה. דרך אגב, בחתונה של רחל לבן כבר לא אסף את כל אנשי העיר למסיבה גדולה, כי הפעם הכל היה גלוי והוא לא היה צריך להמציא הסחות דעת כדי לרמות את יעקב.