בראשית, פרק מ״ג, פסוק י״ד

השלמת ההשתדלות המעשית מחייבת תפילה להשגחת ה', ולכן יעקב פונה לוְאֵל שַׁדַּי, האל שיש בכוחו לשנות את המציאות ולומר "די" לצרותיו הרבות. הוא מבקש שה' יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים ויעורר בשליט המצרי אהבה ורצון פעיל לשחרר את השבויים, כך שוְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר. כוונתו העיקרית היא לשמעון, שאת שמו נמנע מלהזכיר מתוך כעס עליו, אך באופן סמוי טמונה כאן גם תפילה לשובו של יוסף. יעקב שולח עמם וְאֶת בִּנְיָמִין מתוך השלמה עם הבלתי נודע, וחותם את דבריו בייאוש וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי, כמי שחושיו כבר קהו מרוב אובדן וכל אסון נוסף לא יוכל להגדיל את שברונו.