בראשית, פרק מ״ג, פסוק ח׳

בשעת משבר של רעב כבד, פונה יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל בשם המבטא ביטחון בה', כדי להסיר מליבו את הפחד מהירידה למצרים. בקשתו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה נאמרת בלשון רכה ואוהבת, ומציגה ברירה הגיונית לפיה ספק הסכנה לבנימין עדיף על פני מוות ודאי ברעב של המשפחה כולה. ההבטחה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת כוללת בתוכה הצלה פיזית מרעב ומאויבים, ורומזת מבלי דעת גם לתחיית רוחו של יעקב בעתיד כשיתבשר שיוסף חי. יהודה כורך את גורלו עם המשפחה כולה ומפרט גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ, כאשר הוא מקדים את עצמו לאביו משום שחיי האדם קודמים. חתימת דבריו בטף נועדה לעורר את רחמי יעקב ולהזהירו מפני הפגיעה הקשה שתיגרם לילדים אם ימנעו מלהביא תבואה.