יצא לכם פעם לנסות לשכנע מישהו לעשות משהו שהוא ממש חושש ממנו? לפעמים צריך לחכות בדיוק לרגע הנכון כדי לדבר. זה בדיוק מה שעושה יהודה. כשהאוכל עומד להיגמר וברור שאין שום ברירה אחרת, הוא ניגש לאבא שלו. הוא פונה אליו בשם יִשְׂרָאֵל, כי זה שם שמזכיר כוח, אומץ וביטחון בְּה'. יהודה רוצה לחזק את אבא שלו ולעזור לו להתגבר על הפחד מהנסיעה למצרים.
כשהוא מבקש ממנו לשלוח איתם את בנימין, הוא אומר שִׁלְחָה. תוספת האות ה' בסוף המילה מראה שזו לא פקודה של אדון לעבד, אלא בקשה עדינה, רכה ומלאת אהבה של בן אל אביו. יהודה מסביר את המצב בצורה מאוד הגיונית ואומר וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. הוא בעצם מציג בפני יעקב שתי אפשרויות: אם נישאר בבית, בטוח לא יהיה לנו מה לאכול. אבל אם נרד למצרים, יש רק ספק קטן לגבי הסכנה לבנימין. עדיף לקחת את הסיכון הקטן הזה מאשר להישאר במצב שבו בוודאות לא יהיה מזון לאף אחד.
בסוף דבריו, יהודה מראה שכולם שותפים יחד לאותו גורל. הוא אומר גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ. המילה גַּם שחוזרת על עצמה נועדה לחבר בין כולם ולהראות שכולם באותה סירה. אולי תשאלו את עצמכם, למה יהודה מזכיר קודם את האחים, אחר כך את אבא שלהם, ורק בסוף את הילדים הקטנים? התשובה היא שקודם כל אדם צריך לדאוג לחיים של עצמו, ולכן הוא מתחיל במילה אנחנו. אבל את הילדים הקטנים, שנקראים טַפֵּנוּ, הוא שומר לסוף המשפט. האהבה של הורים לילדים שלהם היא הכי גדולה בעולם, אפילו יותר ממה שהם אוהבים את עצמם. יהודה מזכיר אותם כדי להזכיר ליעקב כמה חשוב להביא תבואה מהר, כדי שהילדים הקטנים לא יסבלו מרעב.