האחים עומדים מול הממונה על בית יוסף מתוך חרדה עמוקה, ומנסים נואשות להוכיח את חפותם בנוגע לכסף שהוחזר לשקיהם. דבריהם משקפים תערובת של בהלה, הגנה הגיונית וניסיון לנקות את עצמם מכל חשד של גניבה.
כדי לבסס את אמינותם, האחים פותחים בציון העובדה שהביאו עמם וְכֶסֶף אַחֵר. הבאת התשלום הנוסף משמשת כהוכחה חותכת לכך שכוונתם הייתה טהורה וישרה עוד מהיום שבו יצאו מביתם לרכוש תבואה נוספת [בכור שור]. המילים הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ מדגישות כי הכסף החדש היה ברשותם המלאה ובשליטתם, והם היו מוכנים לתת את המחיר מיד בעת לקיחת האוכל [העמק דבר].
האחים מסבירים את ההיגיון שמאחורי פעולותיהם: הם הביאו כסף חדש לקניית המזון, ובמקביל השיבו את הכסף הראשון שמא הוא אכן שייך למצרים. את העובדה שלא החזירו את הכסף מיד עם שובם למצרים הם מתרצים בכך שכלל לא היו בטוחים למי הוא שייך מלכתחילה [קונטרס חיבה יתירה].
את טענת ההגנה שלהם הם חותמים בהצהרה לֹא יָדַעְנוּ מִי שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ. מבחינה תחבירית וכרונולוגית, היה ראוי שמשפט זה יופיע מוקדם יותר בדבריהם, אך מכיוון שדיברו מתוך בהלה עצומה, הם סיימו באותו נושא שבו פתחו את דבריהם – הדאגה המרכזית מכך שנחשדו בגניבה [שד"ל]. בהצהרה זו הם מבקשים להבהיר כי הם נקיים מכל פשע; הם אינם יודעים כיצד אירע הדבר, אך מובן מאליו שהם מוכנים לשלם על הכול [ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, באמירה זו הם מנסים לרמוז בעדינות כי ייתכן שמדובר בתחבולה שנעשתה להם ללא ידיעתם, אך הם עצמם חפים מפשע [ביאור יש"ר].
כמענה לחרדה הגדולה של האחים על חייהם, הממונה מרגיע אותם ופוטר אותם מכל אשמה. הוא מסביר להם כי הכסף שהושב להם הוא למעשה מטמון שניתן להם מאת ה', ומעיד כי התשלום המקורי שלהם הגיע אליו באופן תקין. בכך הוא מסיר מהם כל חשד, ומבהיר להם שהם אינם צריכים לחשוש כלל [אלשיך].