המפגש הטעון בין יוסף לאחיו מגיע לנקודת שיא רגשית כאשר יוסף מבחין באחיו מאמו, בנימין, לאחר שנים רבות של נתק. הכתוב מציין וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ, התמקדות שמעוררת שאלה, שכן יוסף כבר ראה את האחים קודם לכן. ההסבר לכך הוא שהאחים עמדו לפניו בערבוביה כקבוצה אחת, ויוסף נדרש לשאת את עיניו ולמקד את מבטו במכוון כדי להבחין בבנימין [רד"ק]. כאשר הביט בו, הוא זיהה אותו מיד משום שקוויי מתארו היו דומים לאלו של רחל אמם [הטור הארוך, שפתי כהן].
למרות הזיהוי, יוסף שואל הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן. שאלה זו נובעת מכך שכאשר יוסף נמכר, בנימין היה נער כבן עשר, ואילו כעת עמד מולו גבר בשנות השלושים לחייו, אב לילדים, ועל כן מראהו השתנה לבלי הכר [ביאור יש"ר]. מנגד, יש המפרשים כי יוסף לא שאל זאת מחוסר זיהוי, אלא בדרך של הלצה ופליאה: הוא ראה לפניו אדם בוגר ושלם בדעתו, ותמה בחיוך האם זהו ה"אח הקטן" שעליו דיברו האחים [העמק דבר].
מיד לאחר מכן, יוסף פונה אליו בחיבה ואומר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי. הוא קורא לו "בני" בשל גילו הצעיר, ומברך אותו שה' יטה אליו חסד, ירחם עליו [ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר], ויוריד עליו שפע של ברכות [רש"ר הירש]. הפרשנים מציעים מספר טעמים לברכה ספציפית זו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שברכה זו באה להשלים חסר היסטורי: כאשר יעקב נפגש עם עשו, הוא הציג את ילדיו ככאלה ש"חנן" ה' אותו. מכיוון שבנימין טרם נולד באותה עת, הוא לא נכלל באותה ברכת חנינה, ועל כן יוסף מברך אותו כעת באותה לשון בדיוק כדי להשוות את מעמדו לשאר השבטים.
מעבר לכך, הברכה טומנת בחובה משמעויות נוספות. יוסף הבין שבנימין נותר כעת בן יחיד לאמו לאחר היעלמותו שלו, ולכן התפלל שה' ייתן עליו חן מיוחד כדי שאחיו והסובבים אותו יקרבו ויאהבו אותו [ספורנו]. בנוסף, בעקבות דבריו של יוסף על גודלו ובגרותו של בנימין, הוא מיהר לברך אותו כדי שלא תצטייר מדבריו עין רעה חלילה, אלא איחול להמשך גדילה והצלחה [העמק דבר]. המדרש אף מוסיף כי יוסף שאל את בנימין לשמות ילדיו, וכאשר שמע שכולם קרויים על שם הצרות שאירעו ליוסף עצמו, נכמרו רחמיו והוא בירך אותו מיד [קיצור בעל הטורים]. ברובדי עומק נוספים, המילה "יחנך" נדרשת גם מלשון חנייה והשראת שכינה; מכיוון שבנימין לא נולד בזמן המפגש עם עשו ולא השתחווה לו, הוא זכה שבית המקדש ייבנה בחלקו והשכינה תחנה אצלו [חומת אנך, שפתי כהן].
מבחינה לשונית ודקדוקית, המילה יָחְנְךָ מופיעה בצורה ייחודית. שורש המילה הוא ח.נ.נ, ועל פי כללי הדקדוק הרגילים, האות נו"ן הייתה אמורה להיות מודגשת (עם דגש חזק) כדי לפצות על האות הכפולה שחסרה. עם זאת, המילה "הוקלה" הדגש הושמט, והניקוד השתנה כך שהאות יו"ד מנוקדת בקמץ חטוף והאות חי"ת בשווא [רד"ק, שד"ל, מנחת שי, מחוקקי יהודה]. בעוד שחלק מהמפרשים תולים שינוי זה בהיותה של החי"ת אות גרונית [אבן עזרא], אחרים חולקים על כך ורואים בזאת תופעה דקדוקית יוצאת דופן בפני עצמה [אבי עזר].