הסתרת הזהות מגיעה לשיאה ברגעים של סערת רגשות עמוקה, הדורשת שליטה עצמית יוצאת דופן כדי להמשיך לעמוד מול המציאות המורכבת. לאחר שבכה בסתר, יוסף מבצע פעולות פיזיות ונפשיות כדי לחזור אל אחיו.
הוא מבצע פעולה של וַיִּרְחַץ פָּנָיו, וזאת במטרה להעלים את עקבות הדמעות ולהסתיר את עובדת בכיו [בכור שור, ביאור שטיינזלץ]. פעולה זו הייתה הכרחית כעת במיוחד, משום שיוסף עמד לשבת עמהם לסעודה ממושכת שבה היו עלולים להבחין בסימני הבכי, בשונה ממפגשים קודמים שהיו קצרים וחולפים ולכן לא הצריכו רחיצת פנים [חזקוני].
כאשר הוא יוצא חזרה אל אחיו נאמר וַיִּתְאַפַּק. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה היא התחזקות, התאמצות ושליטה עצמית מוחלטת כדי לא לבכות שוב [רד"ק, רלב"ג, רש"י, ביאור שטיינזלץ, נתינה לגר]. השורש של המילה מבטא כוח וחוזק, בדומה למגנים חזקים [רש"י]. מעבר למאמץ הפיזי, יש כאן התמודדות נפשית מתחדשת: עצם היציאה החוצה וראייתו של בנימין בשנית עוררו ביוסף מחדש את רגשותיו ואת הרצון לבכות, ולכן נדרש ממנו מאמץ נוסף ועוצמתי כדי לכלוא את רגשותיו בתוכו [רש"ר הירש, ביאור יש"ר].
קשר מעניין עולה מתוך העובדה שהמילה וַיִּתְאַפַּק מופיעה בתנ"ך רק פעמיים. הפעם השנייה היא במגילת אסתר, כאשר המן מתאפק מול מרדכי. ההקבלה בין שני המקרים טמונה במהלך העלילתי הדומה: בשני המקומות הסיטואציה מתחילה מתוך צער ומועקה, אך בסופה היא מתהפכת לשמחה גדולה, כאן עם גילוי יוסף לאחיו, ושם עם הפיכת הגורל והצלת היהודים [קיצור בעל הטורים].
לבסוף, מתוך אותה שליטה עצמית, וַיֹּאמֶר יוסף לעבדיו שִׂימוּ לָחֶם [ביאור שטיינזלץ]. הוראה זו הובילה לעריכת שולחנות נפרדים, תוך הושבת האחים בסדר מופתי ומדויק להפליא, החל מהבכור ועד הצעיר על פי מעמדם הפרטי, דבר שעורר בהם פליאה ותדהמה רבה [אלשיך].