תארו לעצמכם מצב שבו אתם מתרגשים כל כך עד שבא לכם לבכות, אבל אתם חייבים להסתיר את זה מכולם. זה בדיוק מה שקרה ליוסף. אחרי שבכה בסתר, הוא היה חייב לחזור אל האחים שלו מבלי שיזהו אותו. לכן, וַיִּרְחַץ פָּנָיו. הוא שטף את הפנים שלו כדי להעלים את עקבות הדמעות. הפעם זה היה הכרחי במיוחד, כי הם עמדו לשבת יחד לארוחה ארוכה. אם הוא לא היה שוטף את הפנים, האחים היו שמים לב שהוא בכה, בניגוד לפגישות הקודמות שלהם שהיו קצרות.
כשהוא יצא אליהם וראה שוב את בנימין, הרצון לבכות התעורר בו מחדש. לכן נאמר וַיִּתְאַפַּק. יוסף השתמש בכוח עצום, כמו מגן חזק, והתאמץ מאוד לשלוט בעצמו ולכלוא את הרגשות שלו בפנים כדי לא להזיל דמעה נוספת. מתוך השליטה העצמית הזו, וַיֹּאמֶר יוסף לעבדים שלו שִׂימוּ לָחֶם, כלומר תתחילו להגיש את האוכל. ההוראה הזו הובילה לעריכת שולחנות נפרדים, כשהאחים מושבים בסדר מדויק להפליא, מהאח הבכור ועד הצעיר ביותר. הסדר המדויק הזה עורר בהם פליאה ותדהמה רבה.