לאחר רגעי חרדה ומתיחות, משתנה האווירה והאחים זוכים לקבלת פנים חמה בביתו של המשנה למלך מצרים. מנהל משק הבית מכניס אותם פנימה ומעניק להם אירוח מכובד ודואג לכל צורכיהם. מבחינה לשונית, הביטוי בֵּיתָה יוֹסֵף משמעו "אל בית יוסף", שכן האות ה"א בסוף המילה משמשת במקום האות למ"ד בתחילתה [אבן עזרא, מחוקקי יהודה, יהל אור].
הפרשנים עומדים על כך שהמילה וַיָּבֵא מופיעה כאן שוב, אף על פי שכבר נאמר בפסוקים הקודמים שהאיש הביא אותם לבית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכניסה הראשונה נקטעה. האחים, שחששו לגורלם בגלל הכסף שהושב לאמתחותיהם, נעצרו בפתח הבית וסירבו להיכנס עד שיבררו אם פניו של המארח לטובה או לרעה. רק לאחר שמנהל הבית הרגיע אותם ודיבר על ליבם, הם נמשכו אחריו ונכנסו פנימה.
באשר למיקומם המדויק בתוך הבית, קיימת מחלוקת מסוימת. יש הסבורים כי הבית היה מחולק, ובשלב זה הם הוכנסו מן הפתח אל החלק החיצון של הבית, שם התארגנו, בעוד שהסעודה עצמה נערכה בחלק הפנימי [שד"ל]. מנגד, יש המדגישים כי בשלב זה האחים עדיין נותרו לעמוד בחלק החיצון, ורק מאוחר יותר, כשהגישו את המנחה, הוכנסו ממש אל האולם הפנימי [משכיל לדוד].
כך או כך, האיש דואג לכל צורכיהם לאחר הליכתם הארוכה והמעייפת, ונוהג בהם בכבוד רב כאילו היו אורחים נכבדים שבאו ללון בבית, ויש אף המשערים כי הוא כבר ידע מיוסף שאלו הם אחיו [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. הוא מבצע שתי פעולות של אירוח: וַיִּתֶּן מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם, וכן וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם. רחיצת הרגליים נעשית כאן בתוך הבית, בניגוד לאורחיו של אברהם אבינו שרחצו את רגליהם בחוץ מחשש לעבודה זרה, שכן האחים לא נחשדו בכך [ברכת אשר על התורה]. כמו כן, ניכר כי המארח מאכיל את הבהמות עוד לפני שהאנשים עצמם זוכים לאכול. הסיבה לכך היא שכך ראוי למארח לנהוג, או לחלופין, מכיוון שהאנשים נדרשו להמתין לבואו של יוסף כדי לסעוד, בעוד שהחמורים יכלו לאכול מיד [ברכת אשר על התורה].