האחים עומדים בפתח ביתו של יוסף, מבועתים מהכסף שהושב לאמתחותיהם. עוד בטרם כניסתם לבית, הם פונים אל מנהל הבית בניסיון לנקות את שמם מחשד הגניבה, ומבקשים להסביר את השתלשלות האירועים תוך תיאור מעמדם המכובד.
פתיחת דבריהם במילים בִּי אֲדֹנִי מבטאת בקשה ותחינה, אך הפרשנים נחלקו באשר למשמעותה המדויקת של מילה ייחודית זו. הגישה המרכזית [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל והטור] רואה בכך ביטוי עברי מקוצר שנועד למשוך את תשומת לב השומע. משמעותו היא מעין "אנא, הבט בי והקשב לדבריי", או קיצור של המשפט "בי אדוני העוון" – כלומר, קבלת אחריות והכנעה האומרת: עשה בי ככל העולה על רוחך, אך אנא שמע את טענותיי.
לעומת זאת, פרשנים אחרים [רש"י, מזרחי ומיני תרגומא] מסבירים בעקבות התרגום כי זהו מונח של תחנונים שמקורו בלשון ארמית, המבטא זעקת שבר וגניחה של אדם הנתון בצרה גדולה ומבקש שיחוסו עליו. הרמב"ן חולק על הקישור לשפה הארמית, ומפרש את המילה בִּי כפשוטה – "בתוכי" או "בעצמי". לדבריו, האחים מצהירים בפני מנהל הבית: אתה אדון ומושל בי, תוך הדגשת מרותו המוחלטת עליהם.
בהמשך דבריהם, האחים אומרים יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה. על דרך הפשט [העמק דבר ומלבי"ם], האחים מדגישים שמדובר בפעם הראשונה שבה ירדו למצרים. הם משתמשים בטיעון הגיוני כדי להוכיח את חפותם: הרי לא סביר שאנשים יגנבו במקום שאליו הגיעו בפעם הראשונה בחייהם. בכך הם מבקשים להראות שהם אנשי אמונה ויושר, ושאי ההבנה התבררה להם רק כשהגיעו למלון בדרכם חזרה, ולכן מיהרו להשיב את הכסף.
לצד זאת, כפל הפועל יָרֹד יָרַדְנוּ נדרש על ידי הפרשנים [רש"י, הדר זקנים, גור אריה ומשכיל לדוד] כרמז למצבם הנפשי והחברתי. האחים אומרים למעשה: "ירידה גדולה היא לנו". הם מסבירים למנהל הבית כי הם אינם אנשים פשוטים או קמצנים, אלא אנשים מכובדים שהיו רגילים תמיד לפרנס אחרים בנדיבות. כעת, בעקבות הרעב, הם חוו נפילה כואבת ונאלצים לבקש שאחרים יפרנסו אותם. טענה זו מחזקת את הגנתם, שכן אנשים בעלי מעמד נדיב שכזה אינם נוהגים לגנוב.
את מטרת בואם הם מסכמים במילים לִשְׁבָּר־אֹכֶל, כלומר לקנות אוכל [ביאור שטיינזלץ], כאשר האות בי"ת במילה זו מנוקדת בקמץ חטוף [חזקוני ומנחת שי].