מפגש טעון זה בין יוסף לאחיו מקבל תפנית כאשר יוסף מבחין באחיו הצעיר, ומארגן בעבורם סעודה פרטית. מאחורי ההנחיות הרשמיות של שליט מצרים למנהל משק ביתו, מסתתר מערך שלם של כוונות נסתרות, מבחנים לאחים, והקפדה על מסורת האבות.
וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת־בִּנְיָמִין: כיצד התרחשה ראייה זו? יש המפרשים כי יוסף זיהה את תווי פניו של אחיו הצעיר למרות השנים שחלפו [ביאור שטיינזלץ]. גישה אחרת מציעה שיוסף כלל לא ראה אותם פיזית באותו רגע, אלא קרא את שמו של בנימין ברשימות הרישום של הנכנסים לעיר [ביאור יש"ר]. תגובתו של יוסף הייתה מחושבת: הוא העמיד פנים שאינו מבחין בבנימין בשל עיסוקיו הרבים, ורק מאוחר יותר, כשהיו בביתו, "הבחין" בו, וזאת כדי להסתיר את כוונתו לעכב את בנימין אצלו [שד"ל]. מטרתו הייתה להמתין עד שיהיו בפרטיות כדי לדבר עמם באריכות [ספורנו], ולבחון מקרוב האם האחים יקנאו בבנימין כאשר יקבל יחס מועדף [ספורנו, רש"ר הירש].
יוסף פונה לַאֲשֶׁר עַל־בֵּיתוֹ, הממונה על ארמונו [ביאור שטיינזלץ], ומצווה עליו: הָבֵא אֶת־הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה. הוא מורה להעביר אותם משער העיר ומקום המשפט הפומבי אל מעונו הפרטי [ספורנו, ביאור יש"ר]. הבאתם לבית הפרטי נועדה גם כדי שהאחים יראו במו עיניהם כיצד מכינים את האוכל ויוכלו לסמוך על כשרותו, דבר שלא היה מתאפשר בארמון פרעה [אלשיך].
וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן: מבחינה דקדוקית, המילה וּטְבֹחַ אינה פועל רגיל של ציווי, אלא צורת מקור המשמשת כציווי (כמו "לזבוח" או "להכין") [רש"י, מזרחי, גור אריה, ביאור יש"ר]. מכיוון שמשפחתו המצרית של יוסף הייתה קטנה, אירוח של אחד עשר אנשים נכבדים דרש שחיטה מיוחדת והכנת סעודת מלכים [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ].
חלק ניכר מהפרשנים רואים בציווי זה רמז מובהק להקפדה על הלכות כשרות. יוסף ידע שאחיו שומרים על מסורת האבות, ולכן ציווה על מנהל ביתו – שיש המזהים אותו כמנשה בנו – לשחוט את הבהמות כראוי ולא להגיש להם בשר נחירה. המילה וְהָכֵן מתפרשת כהוראה לנקר את החלב ולטול את גיד הנשה לעיני האחים, כדי להוכיח להם שהבשר כשר למהדרין [רבנו בחיי, תורה תמימה, צאינה וראינה, ברכת אשר, פרדס יוסף]. בנוסף, המילה וְהָכֵן רומזת להכנות לשבת. הסעודה נערכה ביום שישי, ויוסף הקפיד להכין את המזון מראש ולטול את גיד הנשה לפני הבישול, כדי להימנע מאיסור בורר בשבת [רבנו בחיי, חתם סופר, פרדס יוסף].
כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ: יוסף חולק להם כבוד רב בכך שהוא מזמין אותם לשולחנו, ואף משנה את הרגלי הזמנים שלו כדי לסעוד עמם יחד [העמק דבר].
הסעודה נקבעת לזמן בַּצָּהֳרָיִם. קיימות שתי גישות מרכזיות להבנת מילה זו:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה כפשוטה – אמצע היום, הזמן שבו אור השמש חזק וברור [רלב"ג, רש"ר הירש]. שעה זו נחשבה לזמן הסעודה המקובל של שרים, שופטים ותלמידי חכמים, לאחר שסיימו את עיסוקיהם בצורכי הציבור בשעות הבוקר [רד"ק, רבנו בחיי, משכיל לדוד].
הגישה השנייה טוענת כי אין הכוונה לשעת צהריים ממש. על פי התרגום לארמית, המילה משמעותה פשוט "סעודה" (שירותא) – הארוחה הראשונה של היום [רש"י, תולדות יצחק]. לפיכך, הסעודה התקיימה למעשה בשעות הבוקר המאוחרות, במיוחד לאור העובדה שהיה זה ערב שבת, שבו נהוג להקדים לאכול לפני חצות היום [שפתי חכמים, חתם סופר, ביאור יש"ר].