מציאות החיים והצורך הקיומי לשרוד מכריעים לעיתים קרובות גם את ההתלבטויות הקשות ביותר. לאחר תקופה של קיפאון וחוסר רצון להתמודד עם הדרישות הנוקשות של שליט מצרים, תנאי המחיה ההולכים ומחמירים מאלצים את משפחת יעקב לפעול.
המילים וְהָרָעָב כָּבֵד מלמדות כי המצוקה הלכה והחמירה מיום ליום. ארץ כנען סבלה מן הרעב אף יותר ממצרים, שכן תושביה נאלצו לנדוד למרחקים עצומים כדי להשיג מזון [ביאור יש"ר]. חומרת הרעב התבטאה גם בתופעה חברתית הפוכה מן הרגיל: בניגוד לשנות בצורת רגילות שבהן העשירים קונים מזון ביוקר והעניים גוועים, הפעם העניים הצליחו לשרוד על ידי אכילת מאכלים פשוטים ותחליפים שונים. דווקא העשירים, שהיו רגילים ללחם, סבלו חרפת רעב משום שטבע גופם העדין לא יכול היה לעכל את המאכלים הפשוטים, ולכן לא נותרה להם ברירה אלא לייבא תבואה ממצרים [העמק דבר].
בתוך המשפחה, יעקב העדיף תחילה לשמור על המצב הקיים. הוא הסתפק בהבעת חששותיו ולא הציע פתרון מעשי למצוקת המזון או לשחרורו של שמעון הכלוא במצרים, מתוך פחד לסכן את בנימין [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יהודה הבין היטב את המציאות והורה לאחיו להמתין ולא ללחוץ על אביהם. הוא ידע שכאשר התבואה תאזל לחלוטין, כובד הרעב יעשה את שלו ויעקב יתרצה לשלוח עמם את בנימין [רד"ק, מזרחי]. ואכן, מתוך ייאוש גובר, יעקב מבקש לבסוף מבניו לשוב למצרים, מתוך תקווה שגם אם לא יצליחו להביא כמות גדולה של תבואה, לפחות יביאו מעט מזון שיספיק כדי להחיות את נפשם [מלבי"ם].
במצב כזה עולה השאלה מדוע בני יעקב לא שלחו קבוצת משרתים נאמנים לקנות את התבואה, כפי שאברהם סמך על עבדו בעניינים הרי גורל. התשובה לכך היא שהאחים היו חייבים לרדת למצרים בעצמם, שכן מטרתם לא הייתה רק רכישת מזון, אלא גם שחרורו של אחיהם שמעון מן השבי [ברכת אשר על התורה].