בראשית, פרק מ״ג, פסוק כ״ח

תגובתם של אחי יוסף לשליט המצרי מורכבת ממענה מילולי וממחוות גוף עמוקות. דבריהם הקצרים וקידתם מבטאים הכרת תודה, נימוס, ומקפלים בתוכם סגירת מעגל נבואית.

בתשובתם שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי, האחים משיבים בסבר פנים יפות ומבהירים כי אביהם חי בטוב, ואין מדובר רק בתיאור של שלום המתים [ספורנו, העמק דבר]. עם זאת, ניכרת בתשובתם השמטה מכוונת: כאשר יוסף שאל קודם לכן גם על "הזקן", הם נמנעו מלהשיב על כך משום שאותו אדם כבר מת, והם נהגו על פי הכלל שאין משיבים בשורות רעות [הטור הארוך].

לצד הנימוס של האחים, שתיקתו של יוסף במעמד זה גררה ביקורת. בכך שיוסף שמע את אחיו מכנים את יעקב "עבדך" ולא מחה על הפגיעה בכבוד אביו, הוא נענש לימים ונקרא "עצמות" עוד בימי חייו [תורה תמימה]. כמו כן, יש שדחו תוספות של תרגומים עתיקים שניסו לשתול כאן ברכה של יוסף ליעקב, בנימוק שאין זה הגיוני או מקובל ששליט יברך אדם שמעולם לא ראה [שד"ל].

לאחר המענה המילולי, האחים משתחווים: וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ. מכיוון שהם כבר השתחוו ליוסף עם כניסתם, עולה השאלה מדוע עשו זאת שוב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשתחוויה זו באה כאות תודה והערכה על כך שהשליט התעניין בשלומם ובשלום אביהם. דעה אחרת גורסת כי הם השתחוו בשמו ועל דעתו של אביהם, ובכך למעשה התקיים חלומו של יוסף על השמש המשתחווה לו [רד"ק, העמק דבר]. גישה ייחודית נוספת מציעה כי ההשתחוויה כלל לא הייתה מופנית ליוסף, אלא הייתה הודאה לה' על כך שהשליט קיבל אותם פנים בשלום [שפתי כהן]. יש גם מי שמחלק את המחווה לשניים: הקידה הקלה יותר הייתה כנגד הדרישה בשלום אביהם, כדי לא להשפיל את כבוד האב יתר על המידה, ואילו ההשתחוויה המלאה הייתה על הדרישה בשלומם שלהם [משכיל לדוד].

הפרשנים עומדים על ההבדל הפיזי בין שתי הפעולות. וַיִּקְּדוּ משמעותו כפיפת הראש והגוף העליון, מלשון המילה קודקוד. לעומת זאת, וַיִּשְׁתַּחֲווּ מתארת השתטחות מלאה ופישוט איברים על הארץ, המבטאת הכנעה מוחלטת [רש"י, שפתי חכמים, רלב"ג, רש"ר הירש]. הפעולות נעשו כהמשך טבעי זו לזו: תחילה הרכינו את ראשם, ולאחר מכן הכניעו עצמם יותר והשתטחו, כאשר יש המפרשים שההשתטחות החלה עוד בטרם הגיע קודקודם לארץ [אבן עזרא, רלב"ג, אבי עזר].

לבסוף, המילה וַיִּשְׁתַּחֲווּ נכתבת במקור בכתיב חסר (ללא האות וי"ו בסופה). יש שלמדו מכך שרגש הקידה, המבטא התרוממות רוח והכרת תודה של אדם העומד על רגליו, היה הרגש השולט והמכריע באותו רגע, יותר מאשר תחושת ההכנעה המוחלטת של ההשתחוויה [רש"ר הירש, חזקוני, מנחת שי].