האחים עומדים חרדים בפתח ביתו של שליט מצרים, בטוחים כי הכסף שהוחזר לשקיהם ישמש עילה להתעלל בהם ולקחתם לעבדים. תגובתו של הממונה על הבית נועדה להפיג את החששות הללו, אך בה בעת היא מעוררת תמיהות חדשות. הממונה, שעל פי המדרש היה מנשה בנו של יוסף, ראה את יראתם הניכרת ופייס אותם מיוזמתו, מתוך הבנה עמוקה של כוונת אביו.
הממונה מרגיע אותם כי לא הובאו לבית כדי להעליל עליהם עלילות, ומפנה את תשומת ליבם להשגחה העליונה. השימוש בביטוי אלהיכם ואלהי אביכם עורר פליאה בקרב האחים. [שד"ל] מציין כי האחים הבינו שזהו משפט זר ומוזר בפי איש מצרי, וחשדו שמא הוא מכיר אותם מארץ כנען, אך שתקו כדי לא לעורר חשד שהם מרגלים. פרשנים אחרים מסבירים כי הכל ידעו שמשפחה זו מלומדת בניסים. הכפילות בפסוק באה לומר כי הכסף הושב להם בזכותם, ואם זכותם אינה מספקת, הרי שזה קרה בזכות אביהם [רש"י, מזרחי, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי דברי הניחומים הללו דווקא הגבירו את בהלתם של האחים; מצפונם ייסר אותם על מכירת יוסף, וכאשר שמעו שה' פועל למענם, ובעיקר אלוהי אביהם, הם חששו שה' רודף אותם כדי לנקום את צערו של יעקב [קונטרס חיבה יתירה].
הממונה מסביר להם כי ה' נתן להם מטמון, מילה המבטאת כל דבר המכוסה מעין רואים או אוצרות הנשמרים בשל חשיבותם. כיצד הגיע הכסף לשקים? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהממונה סיפק להם הסבר טבעי והגיוני: התבואה נאספה מאנשים רבים, וייתכן שאדם אחר טמן את כספו בתוך התבואה ושכח אותו שם. מכיוון שהתבואה נקנתה בשוק ציבורי, הבעלים המקוריים התייאשו מן הכסף, ולכן על פי שורת הדין האחים זכו בו מן ההפקר כמציאה. [רמב"ן] חולק על גישה זו וטוען כי לא ייתכן שכל אח מצא במקרה בדיוק את משקל כספו שלו. לשיטתו, הממונה הסביר להם שבאותם ימים, מתוך מהומת הקונים בשווקים, הקונים היו מניחים את כספם בתוך השקים, והמוכר היה שופך את התבואה על הכסף כדי למהר ולשלוח אותם לדרכם.
למעשה, הממונה לא שיקר כשאמר שכספם בא אליו; הוא אכן קיבל את התשלום והכניסו לאוצר המלוכה, אך יוסף הורה להניח מתנה בשקיהם מכיסו הפרטי [ביאור שטיינזלץ, ברכת אשר]. [מלבי"ם] מוסיף רובד היסטורי, ומסביר כי המטמון רומז לעושר העצום של מצרים שנאגר באותן שנים, אשר עתיד להיות מוענק לישראל בצאתם ממצרים ברכוש גדול.
כדי לאמת את דבריו, לחזק את ליבם ולנחמם, הממונה מוציא אליהם מיד את שמעון מן המאסר, כפי שציווה עליו יוסף כשראה שהביאו את בנימין. שחרורו של שמעון הוכיח לאחים הלכה למעשה כי אין נגדם כל תביעה או ערעור, ואפשר להם לשבת לאכול ברוגע ובשלוות נפש.