המעבר של משפחת יעקב מארץ כנען למצרים מסמן את תחילתה של תקופת הגלות, אך הוא נעשה מתוך השלמה, אחדות משפחתית והכרה ברצון ה'. בתחילת מסעם, יצאו בני המשפחה מבתיהם רק כדי ללוות את יעקב ולראות את פני יוסף, ולכן לא התכוונו לקחת עמם את כל רכושם. אולם, לאחר שיעקב קיבל את נבואת ה' המאשרת את הירידה למצרים, הבינו בני המשפחה כי עליהם להשתקע שם עד שה' יחליט להעלותם. מתוך קבלה מלאה של גזירת הגלות, וללא כל התנגדות, הם החליטו להעביר את כל חייהם למצרים [אור החיים, מלבי"ם].
הכתוב מתאר כי וַיִּקְחוּ אֶת מִקְנֵיהֶם, שהוא עיקר רכושם כרועי צאן, וְאֶת רְכוּשָׁם, הכולל את שאר המיטלטלין [ביאור שטיינזלץ]. הבחירה בפועל "ויקחו" במקום "וינהגו", שמתאים יותר להובלת בהמות, מרמזת על כך שהמסע לא היה רגיל אלא נעשה בדרך נס של קפיצת הארץ בזכותו של יעקב. הם הביאו עמם רכוש רב, בניגוד להצעתו של פרעה שלא יחוסו על כליהם [שפתי כהן]. המסורת המדויקת של המקרא אף מדגישה את המילה מִקְנֵיהֶם בכתיב מלא עם האות יו"ד [מנחת שי].
ציון המקום אֲשֶׁר רָכְשׁוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן אינו מקרי. אילו הכוונה הייתה לכלל נכסיהם, הכתוב היה יכול להסתפק במילה "רכושם" [משכיל לדוד]. תוספת זו באה ללמד שיעקב הפריד במכוון בין הרכוש שאסף בארץ ישראל לבין זה שהרוויח בחוץ לארץ. את כל הכסף והזהב שצבר בבית לבן בפדן ארם, הוא העניק לעשיו בתמורה לחלקו במערת המכפלה, עסקה שהושלמה ככל הנראה בעת קבורת יצחק אביהם. אף על פי שיעקב היה ידוע כמי ששומר על כל פרוטה שהושגה ביושר, הוא סלד מנכסים שנצברו מחוץ לארץ ישראל, הראה עד כמה הם מאוסים בעיניו, וויתר עליהם לחלוטין [רש"י, צאינה וראינה, ברכת אשר על התורה].
בסופו של דבר, וַיָּבֹאוּ מִצְרָיְמָה יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ. בניגוד לאבותיו אברהם ויצחק, שחוו את הכאב של ילדים שהתרחקו מדרכם, יעקב זכה שכל צאצאיו, ללא יוצא מן הכלל, יישארו מאוחדים סביבו. למרות שכבר היוו משפחות רבות ועצמאיות, כולם דבקו בו וירדו עמו יחד כגוף אחד [רש"ר הירש]. ירידה זו של יעקב ובניו נעשתה מתוך רצון ונפש חפצה, שכן הם ידעו ששעבוד מצרים לא יתחיל בימיהם. לעומת זאת, נכדיו, שעתידים היו לשאת בפועל בעול השעבוד, ירדו בחשש מסוים, ולכן הכתוב מתאר בהמשך שיעקב היה צריך "להביא" אותם עמו [מלבי"ם].