סיכום מניין צאצאיה של לאה היורדים למצרימה טומן בחובו הרבה מעבר לרשימה שמית וסטטיסטית. מבעד למילים ולמספרים, משתקפים עקרונות ביולוגיים, דרשות חז"ל מופלאות ופולמוס רעיוני על אופיים של ניסים.
הכתוב יוצר הבחנה בולטת כאשר הוא מייחס את הזכרים לאם, בְּנֵי לֵאָה, ואילו את הנקבה הוא מייחס לאב, וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ. הפרשנים מסכימים כי שינוי לשוני זה נועד ללמד עיקרון ביולוגי הנוגע ליצירת הוולד: כאשר האשה מזרעת תחילה נולד זכר, וכאשר האיש מזריע תחילה נולדת נקבה [רש"י, חזקוני, מזרחי]. הסיבה לכך היא שהכוח האחרון הוא זה שקובע ומעצב את הוולד; לכן, אם זרע האשה קודם, הוא מתפזר, וזרע האיש שבא לבסוף הוא שנקלט ויוצר זכר, וכן להפך [חזקוני, ריב"א, תורה תמימה]. גישה שונה מסבירה זאת מתוך רעיון של השלמה: הזכר שואף תמיד להתחבר לנקבה שהיא בת זוגו ומשלימתו, ולכן כאשר כוחו של הזכר הוא הדומיננטי והראשוני, הוא ייצור את השלמתו – נקבה. בנוסף, ה' פועל לאחד בין האיש והאשה על ידי הפיכת היוצרות, כך שמהזכר תבוא נקבה ומהנקבה יבוא זכר [גור אריה].
עם זאת, ייחוסה של דינה ליעקב מעורר קושי, שהרי על פי מסורת חז"ל דינה נוצרה בתחילה כזכר, ורק בעקבות תפילתה של לאה נהפכה בבטנה לנקבה. לאור זאת, יש שמסבירים כי התורה מכנה אותה בִתּוֹ של יעקב דווקא כדי להדגיש שעובדת היותה נקבה היא תולדה של התערבות מאוחרת ופלאית, ולא תוצאה של רגע ההתעברות הטבעי מיעקב [דברי דוד]. אחרים מוסיפים כי בניגוד לשרח שנקראה "אחותם", דינה מיוחסת לאביה ולא לאחיה, משום ששמעון ולוי לא נהגו בה באחוה ובאהבה הראויה לאחר שנטמאה [קונטרס חיבה יתירה].
קושי נוסף עולה מהשימוש בלשון הרבים וּבְנוֹתָיו, אף על פי שדינה היא הבת היחידה המוזכרת. יש המבארים כי זהו סגנון מקראי רגיל להשתמש בלשון רבים גם עבור יחיד [בכור שור]. דעה אחרת גורסת כי אכן היו ליעקב בנות נוספות מאותן נשים, אלא שהן לא היו חשובות מספיק כדי להימנות בחשבון השבעים [העמק דבר]. מכל מקום, ברור כי המילה אינה מתייחסת לכלותיו של יעקב, שכן הכתוב במקום אחר מחריג אותן במפורש מן המניין [ברכת אשר על התורה]. מנגד, יש הסבורים כי לשון הרבים רומזת לבת נוספת שמסתתרת בפסוק ומשלימה את המניין [רד"ק].
כאן אנו מגיעים לתעלומה המרכזית בפסוק: הכתוב מסכם את המניין במילים שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ, אך ספירת השמות בפועל מעלה שלושים ושניים בלבד. מי היא הדמות החסרה?
גישה אחת מציעה כי יעקב עצמו נכלל במניין, שכן נאמר "יעקב ובניו" [רד"ק, ביאור יש"ר], אף שיש החולקים על כך מכל וכל מתוך דיוק בפסוקים אחרים [דברי דוד]. דעה נוספת, רוחנית באופייה, מציעה כי ה' בכבודו ובעצמו השלים את המניין, כפי שעשה ביציאת מצרים [ריב"א].
אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדמות החסרה היא יוכבד, אמו של משה. יוכבד הורתה בארץ כנען, אך נולדה בדיוק "בין החומות" עם כניסת משפחת יעקב למצרים. הדיוק במיקום הלידה מסביר מדוע היא נספרת עם הבאים, שכן אם הייתה נולדה בתוך מצרים עצמה, לא היה הגיון למנותה עם היורדים [רש"י, רד"ק, רבנו בחיי, משכיל לדוד].
פירוש זה עמד במוקד של פולמוס פרשני סוער. ראב"ע הקשה שאם יוכבד נולדה בזמן הירידה למצרים, הרי שבעת לידת משה היא הייתה בת מאה ושלושים שנה. כיצד ייתכן שהתורה, המדגישה את הפלא בלידת יצחק כששרה הייתה בת תשעים, תתעלם לחלוטין מנס עצום פי כמה בלידת משה? הרמב"ן משיב על כך בתקיפות ומניח יסוד מהותי בהבנת התורה: התורה מזכירה במפורש רק ניסים שעליהם ניתנה נבואה מראש על ידי נביא או מלאך. אולם, "ניסים נסתרים" המתרחשים מאליהם כדי לעזור לצדיקים – אינם מוזכרים. למעשה, כל קיומו של עם ישראל והבטחות התורה (כמו ירידת גשמים כגמול על מצוות) מבוססים על אותם ניסים נסתרים, המשנים את הטבע מבלי לזכות לתיעוד מפורש הכתוב [רמב"ן, תולדות יצחק].