התבססותה של משפחת יעקב במצרים מלווה בציון ייחוסם של בני יוסף, המהווים חוליה מקשרת בין מורשת האבות למציאות החדשה. הכתוב מדגיש כי הבנים נולדו לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, ללמדנו שעל אף שיוסף חי בסביבה זרה לחלוטין, ילדיו נולדו וחונכו בדרכו שלו. אפילו אשתו, בתו של איש דת מצרי, ילדה וגידלה אותם עבורו ועל פי מסורתו [רש"ר הירש].
הפירוט אודות אשתו ואביה נועד להקביל בין יוסף לאביו יעקב. כשם שבתולדות יעקב הוזכרו נשיו ושם אביהן לבן, כך מוזכרים כאן אשת יוסף ואביה. הקבלה זו ממשיכה גם במעמדם של הבנים עצמם; התוספת של המילה אֶת לפני שמותיהם של מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם מלמדת שכשם שבני יעקב זכו להיות ראשי שבטים ומשפחות, כך זכו גם מנשה ואפרים וצאצאיהם למעמד זהה [צרור המור].
אזכורה של אָסְנַת כאן מעורר שאלה, שכן עובדת היותה אמם כבר הוזכרה קודם לכן בספר בראשית. הסיבה לחזרה זו היא כדי לכלול אותה במניין שבעים הנפשות שירדו למצרים. על פי המסורת, אסנת הייתה למעשה בתה של דינה, ולכן היא נכללת במושג "בנותיו" של יעקב. שמה עצמו מהווה היפוך אותיות של המילה "אנוסה", רמז לאונס דינה שממנו נולדה [הכתב והקבלה]. יחד עם יוסף ושני בניו, הם נמנים כתוספת למשפחת יעקב ומשלימים את מניין הנפשות [ביאור שטיינזלץ, הכתב והקבלה].
ביחס לתוארו של חמיו, כֹּהֵן אֹן, התרגום הארמי נמנע מלקרוא לו "כומר" ומתרגם זאת כשר או כאדם הגדול של העיר און. שינוי זה נעשה מפני כבודו של יוסף, כדי שלא לייחס לחמיו תואר של כומר לעבודה זרה, מונח שבתרגום מתקשר בדרך כלל למעשים הנעשים בחשכה או להתלהטות ויגיעה בעבודת אלילים [נתינה לגר].