רגע המפגש בין אב לבנו האהוב, לאחר עשרים ושתיים שנות פרידה וייאוש, טוען בחובו התרגשות עזה וניגודים של מלכות מול רגש משפחתי עמוק. שעה זו של איחוד קורעת את המסכים מעל עבר כאוב, ומפגישה את תפארת השלטון המצרי עם שיא של דבקות רוחנית.
הכתוב פותח במילים וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שיוסף, מתוך זריזות וכבוד עצום לאביו, קשר את הסוסים למרכבה בעצמו, ולא המתין למשרתיו [רש"י, מזרחי, גור אריה, צרור המור, מחוקקי יהודה]. פעולת ה"אסירה" מתייחסת ספציפית לקשירת הסוסים למרכבה ולא למרכבה עצמה [מזרחי, שפתי חכמים]. מנגד, יש הסבורים כי יוסף ציווה על משרתיו לאסור את המרכבה עבורו, כדרך המלכים [אבן עזרא, רלב"ג]. יציאתו של יוסף לוותה בכבוד מלכים חסר תקדים, כאשר שרים ופמליה עצומה יצאו עמו לקראת יעקב, ממש כשם שזכה יתרו לכבוד גדול כשיצאו לקראתו משה וכל ישראל [רבנו בחיי, צאינה וראינה].
על המילה וַיַּעַל מסבירים הפרשנים כי ארץ גושן הייתה גבוהה טופוגרפית משאר ארץ מצרים, שכן היא נושקת לגבול ארץ ישראל שהיא הגבוהה בארצות. לחלופין, העלייה מתייחסת לירידתו של יוסף מארמון פרעה שהיה בנוי במקום גבוה, או פשוט לעלייתו הפיזית על המרכבה [הטור הארוך, הדר זקנים, דעת זקנים].
הביטוי וַיֵּרָא אֵלָיו מעורר דיון, שהרי ברור שכאשר נפגשו הם ראו זה את זה. רוב הפרשנים מסכימים כי יוסף הוא זה שנראה אל אביו [רש"י, מזרחי, ביאור שטיינזלץ, משכיל לדוד]. יש המסבירים כי בשל עיניו הכבדות מזוקן של יעקב, ובשל העובדה שיוסף היה עטוי במצנפת ובבגדי מלכות מצריים, יעקב לא זיהה אותו מיד. לכן הכתוב מציין את הרגע המדויק שבו יוסף התקרב, נראה בבירור, ויעקב הכירו [רמב"ן, הטור הארוך, בכור שור]. גישה אחרת מציעה שיוסף נגלה אל אביו בהדרגה ממרחק, מתוך קהל משרתיו, כדי שלא להבהיל את אביו הזקן בפתע פתאום [רד"ק, ספורנו], או להפך, שההתראות הייתה פתאומית לחלוטין [אם למקרא]. פירוש נוסף קובע כי משמעות המילה היא קבלת פנים רשמית של שלום וכבוד [גור אריה].
כאשר הם נפגשים, נאמר וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו. רוב המפרשים רואים בכך תיאור של יוסף הנופל על צווארי אביו [רד"ק, הטור הארוך, רש"י, ביאור שטיינזלץ, אם למקרא]. מנגד, יש שתמהים על כך: הרי אין זה מדרך הכבוד שבן, ואפילו מלך, ייפול על צווארי אביו, והיה ראוי יותר שיוסף ישתחווה או ינשק את ידי יעקב. משום כך, מפרשים אלו טוענים שיעקב הוא זה שנפל על צווארי יוסף [רמב"ן, רבנו בחיי, שד"ל]. החולקים על טענה זו משיבים שדווקא משום שיוסף הוא מלך, הנפילה על הצוואר מתוך בכי ואהבה מהווה את הכבוד הגדול ביותר לאביו, הרבה יותר מהשתחוויה רשמית [מזרחי, גור אריה].
הכתוב מדגיש וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד. משמעות המילה עוֹד מתפרשת כהרבה, כלומר יוסף הוסיף והרבה לבכות מעבר לרגיל [רשב"ם, רש"י, מזרחי, חזקוני]. דעה אחרת רואה במילה תיאור של בכי מתמשך הבא בגלים, בוכה, נרגע וחוזר לבכות [רד"ק, בכור שור]. פירוש עמוק נוסף גורס כי הבכי כאן מצטרף לבכי על יוסף במשך עשרים ושתיים שנות הפרידה; כעת, עם מציאת הבן האובד, מתווסף בכי של התרגשות עצומה על גבי בכי הייאוש והאבל הישן [רמב"ן, הטור הארוך, מלבי"ם, צאינה וראינה].
בעוד שהכתוב מתאר את בכיו הסוער של יוסף, מתבלט יעקב בשתיקתו היחסית. מסורת חז"ל, המובאת בקרב פרשנים רבים, קובעת כי באותם רגעים ממש יעקב לא נפל על צווארי יוסף ולא בכה, אלא קרא קריאת שמע [רש"י, רד"ק, חזקוני, פרדס יוסף, צאינה וראינה].
מדוע בחר יעקב לקרוא קריאת שמע דווקא ברגע השיא הרגשי של חייו? יש המסבירים כי כאשר ראה את בנו אהובו חי ומושל, הציפה אותו אהבה עזה ליוסף. יעקב חשש שאהבה גשמית זו תתפוס את מקומה של אהבת ה', ולכן מיהר להעצים ולהעלות את רגש האהבה הזה לטובת ייחוד ה' וקבלת עול מלכות שמים מתוך הכרת תודה על ההשגחה העליונה [גור אריה, מלבי"ם, העמק דבר, פרדס יוסף, צרור המור]. אחרים מסבירים בפשטות כי בדיוק באותו רגע הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, ויעקב הקפיד לקוראה כוותיקין עם הנץ החמה [בעלי ברית אברם, משכיל לדוד].
על כך עולה השאלה: מדוע יוסף לא קרא אף הוא קריאת שמע באותה שעה? הפרשנים משיבים שיוסף היה פטור מכך משום שהיה עוסק במצווה של כיבוד אב [שפתי חכמים, צאינה וראינה, פרדס יוסף], או משום שכבר קרא קריאת שמע מוקדם יותר בבוקר בטרם יצא לדרך [משכיל לדוד], או שיצא ידי חובתו בקריאת הפסוק הראשון בלבד מתוך יראת אביו [גור אריה]. דעה שונה לחלוטין מציעה שיעקב נמנע מלבכות פשוט כדי להגן על עצמו, שכן התרגשות פתאומית ושמחה מופרזת עלולות לסכן את חייו של אדם זקן [רלב"ג].