יוסף מתכנן מהלך פוליטי ותרבותי מחושב לקראת פגישת אחיו עם פרעה. באמצעות הנחייתם להצהיר על מקצועם, הוא מבקש להבטיח את התיישבותם באזור מוגדר, תוך יצירת איזון בין הצרכים הכלכליים של המשפחה לבין הצורך בהפרדה תרבותית.
כאשר יוסף מורה לאחיו לומר אַנְשֵׁ֨י מִקְנֶ֜ה הָי֤וּ עֲבָדֶ֙יךָ֙ מִנְּעוּרֵ֣ינוּ וְעַד־עַ֔תָּה גַּם־אֲנַ֖חְנוּ גַּם־אֲבֹתֵ֑ינוּ, הוא מבקש מהם להדגיש את מעמדם החברתי הנמוך ואת מסורתם המקצועית ארוכת השנים. המטרה היא להציג את עצמם כמי שאינם בקיאים בשום מלאכה אחרת, כדי שפרעה לא יגייס אותם לשירות צבאי או אזרחי בארמונו [רד"ק, חזקוני, מזרחי]. יוסף העדיף שאחיו ישמרו על אומנות אבותיהם ויתרחקו ממשרות שלטוניות, שכן חשש שקרבה למוקדי הכוח עלולה לעורר קנאה או להוביל להתבוללות [ביאור יש"ר, חזקוני].
היעד המרכזי של הצהרה זו הוא בַּעֲב֗וּר תֵּשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן. ארץ גושן נבחרה משום שהייתה אזור מרעה משובח התואם את צורכי הצאן [רד"ק, רלב"ג, רש"י]. מעבר ליתרון הכלכלי, ישיבה באזור רחב ידיים ונפרד נועדה לרכז את בני ישראל במקום אחד ולמנוע את פיזורם ברחבי מצרים, מה ששמר עליהם מהשפעותיה השליליות של התרבות המקומית [העמק דבר, רלב"ג, שד"ל].
ההצדקה למהלך זה טמונה במילים כִּֽי־תוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֖יִם כׇּל־רֹ֥עֵה צֹֽאן. סביב משמעותה של קביעה זו קיימת מחלוקת עמוקה בין הפרשנים, הנעה בין שתי תפיסות קוטביות:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמצרים אכן סלדו מרועי צאן ובזו להם. חלק מהפרשנים מסבירים סלידה זו בכך שהמצרים נמנעו מאכילת בשר ומִשתיית חלב, והחזיקו באמונה ששחיטת בעלי חיים היא מעשה מגונה, בדומה לאמונות הקיימות בהודו [אבן עזרא, תולדות יצחק, פרדס יוסף, ביאור שטיינזלץ]. פרשנים אחרים תולים את השנאה בסיבות דתיות: הצאן נחשב לאלוהות במצרים. משום כך, רועים שרודים בצאן במקלות, גוזזים את צמרו, חולבים או שוחטים אותו, נתפסו כמי שמבזים את קודשי מצרים [ריב"א, הדר זקנים, חזקוני]. בנוסף, הרועים, שבאו במגע יומיומי עם הבהמות, ידעו שאין בהן כל כוח אלוהי, עובדה שאיימה על האמונה המקומית [שפתי חכמים, ריב"א]. לפי גישה זו, יוסף השתמש בשנאה זו ככלי אסטרטגי: הוא ידע שפרעה יבקש להרחיק את הרועים השנואים ממרכז המדינה, וכך יאשר את ישיבתם המבודדת בגושן [רשב"ם, בכור שור, מזרחי].
לעומת זאת, קבוצת פרשנים אחרת מציגה פירוש הפוך לחלוטין. לשיטתם, המילה "תועבה" משמשת כאן ככינוי גנאי מקראי לעבודה זרה, ומשמעותה בפועל היא "אלוהי מצרים". מאחר שהמצרים עבדו לצאן, הם דווקא רחשו כבוד עצום לרועים שטיפלו בו ושמרו עליו [הכתב והקבלה, נתינה לגר, יריעות שלמה]. על פי קו מחשבה זה, המטרה של יוסף הייתה להבליט את חשיבותם של אחיו בעיני פרעה, כדי שיעניק להם את מיטב הארץ כאות הוקרה למקצועם המכובד [הטור הארוך, בכור שור, שפתי חכמים].
כדי ליישב את הסתירה שבין הענקת מיטב הארץ לאנשים הנחשבים לתועבה, יש מהפרשנים המצביעים על המציאות הפוליטית של אותה תקופה. לטענתם, השושלת ששלטה במצרים באותם ימים הייתה ממוצא זר (מלכי הרועים), והם עצמם היו אנשי מקנה. לכן, בעוד שהעם המצרי המקומי תיעב את הרועים, פרעה והמעמד השליט ראו בהם בני ברית ושותפים למקצוע, ולכן שמחו להושיבם בארץ גושן הפורייה [קונטרס חיבה יתירה, אם למקרא].