יעקב אבינו יוצא מחברון למסע גורלי שחותם את תקופת האבות בארץ כנען ופותח את שנות הגלות. התחנה הראשונה במסעו היא בְּאֵרָה שָּׁבַע, כלומר לבאר שבע [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. בחירה זו אינה מקרית. באר שבע הייתה הגבול הדרומי של ארץ ישראל והתחנה האחרונה לפני היציאה לחוץ לארץ, ושם ביקש יעקב לדעת את רצון ה' בטרם יעזוב [רד"ק, שד"ל]. בנוסף, מקום זה היווה עוגן רוחני ובית תפילה לאבותיו, שכן שם בנה אביו יצחק מזבח ושם נגלה אליו ה' [רשב"ם, חזקוני, רמב"ן].
הכתוב מדגיש כי יעקב הקריב זְבָחִים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בזבחי שלמים או קורבנות תודה. לאחר שנות אבלות ארוכות שבהן לא יכול היה להקריב שלמים, יעקב מקריב כעת מתוך שלווה, שמחה והודאה על כך שיוסף חי ומשפחתו שוב שלמה ומאוחדת [העמק דבר, חתם סופר, רש"ר הירש]. במקביל, הקורבנות נועדו להשרות עליו רוח נבואה שתדריך אותו לקראת הבאות [רד"ק]. כמו כן, יש שראו בזבחים אלו כפרה על עשרים ושתיים השנים שבהן נעדר מבית אביו וביטל את מצוות כיבוד הורים [חומת אנך].
השאלה המרכזית שעולה מן הפסוק היא מדוע בחר יעקב להקריב לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק ולא לאלוהי אברהם ויצחק יחד. הפרשנים מציעים שלושה כיווני מחשבה עיקריים המשתלבים זה בזה ומאירים את עולמו הפנימי של יעקב באותה שעה.
הרובד הראשון נוגע להלכה ולמוסר. אדם חייב בכבוד אביו יותר מכבוד סבו, ולכן תלה יעקב את הכבוד ביצחק ולא באברהם [רש"י, מזרחי, תורה תמימה]. בעוד שבתפילות על העתיד נהג יעקב להזכיר את זכות שני אבותיו כדי להרבות בזכויות, כאשר מדובר בהודאה על העבר די בהזכרת האב הקרוב [דברי דוד]. יתרה מכך, כל עוד יצחק היה בחיים נמנע יעקב מלייחד את שם ה' עליו בלבד, שכן אין ה' מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, אך כעת משנפטר, חלה חובת הכבוד במלואה על יעקב והוא יכול היה לעשות זאת [משכיל לדוד].
הרובד השני מתמקד בחששו המעשי של יעקב. בעבר ציווה ה' על יצחק מפורשות שלא לרדת למצרים. יעקב, שעמד כעת בפני ירידה לאותה הארץ בדיוק, היה שרוי בפחד שמא איסור זה חל גם עליו. לכן הוא פנה דווקא לאלוהי יצחק, כמי שמבקש רשות והיתר לצאת מארץ ישראל מאותו גורם אלוהי שעצר את אביו מלעשות זאת [ספורנו, רד"ק, בכור שור, אלשיך].
הרובד השלישי חושף פן עמוק ונסתר של המאורע. יעקב צפה ברוח קודשו כי הירידה למצרים מסמנת את תחילת הגלות הקשה שנגזרה על זרעו. מתוך חרדה לגורל בניו, הוא כיוון את קורבנותיו למידת הדין והגבורה, המיוצגת במסורת על ידי "פחד יצחק". על ידי הקרבת זבחי שלמים, שמטרתם להטיל שלום בעולם, ביקש יעקב לרכך ולמתק את מידת הדין, כדי להבטיח שזרעו לא יכלה בגלות מצרים ויזכה להיגאל. בזכות פעולה זו, אכן נגלה אליו ה' מיד לאחר מכן במראות הלילה והבטיח לו כי ירד עמו למצרים ויוציא משם את בניו [רמב"ן, רבנו בחיי, שפתי כהן].