לקראת המפגש הגורלי עם שליט מצרים, יוסף מדריך את אחיו כיצד להציג את עצמם ואת מקצועם בפני פרעה [רשב"ם]. הצגת משלח ידם אינה רק תיאור עובדתי, אלא מהלך דיפלומטי מחושב שנועד להבטיח את עתידם, מעמדם ומקום מגוריהם בארץ החדשה, תוך התמודדות עם פערי התרבות והדת בין העברים למצרים.
כאשר יוסף אומר וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן, הוא ממהר להוסיף את ההסבר כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ. רוב הפרשנים מסכימים כי תוספת זו נועדה לשמור על כבודם של האחים. יוסף מבהיר לפרעה שהם אינם פועלים פשוטים הרועים בהמות של אחרים בשכר, אלא בעלי אחוזות ועשירים גדולים שעיקר הונם ורכושם הוא במקנה, וסביר להניח שיש להם עבדים המבצעים את הרעייה בפועל [רמב"ן, הטור הארוך, רבנו בחיי, רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. מנגד, יש המפרשים כי ההגדרה "אנשי מקנה" באה למעט את ביזיונם בעיני המצרים. בעבר הם היו אנשים מכובדים שגידלו סוגי בהמות שונים כגון סוסים וגמלים, ורק עם הזמן ירדו ממעמדם ונותרו רועי צאן בלבד [העמק דבר]. כמו כן, מילים אלו מעידות שזהו עיסוקם הקבוע מאז ומתמיד [ביאור שטיינזלץ].
הבחירה במקצוע הרעייה מעוררת קושי, שכן המצרים סגדו למזל טלה וראו ברועי הצאן תועבה. יוסף נאלץ להתנצל בפני פרעה ולהסביר שהם לא בחרו במקצוע זה כדי להתגרות באמונת המצרים או להכות את הצאן הקדוש להם, אלא שזהו רכושם מאז ומתמיד ולכן נאלצו לעסוק בכך [כלי יקר]. אולם, מסתבר שהאבות בחרו במקצוע זה מראשיתו מתוך כוונה חינוכית ורוחנית עמוקה. ביודעם שזרעם עתיד לגלות למצרים, הם רצו להרגיל אותם לעבודת הצאן כדי שיתרחקו מעבודה זרה ולא יושפעו מסגידת המצרים לחיות אלו. בנוסף, מקצוע הרעייה הוא נוח ורווחי, והוא מרחיק את האדם מן היישוב, מונע ממנו חטאים חברתיים כמו רכילות וגזל, ומאפשר לו התבודדות ודבקות בה' בדומה לנביאים הגדולים [רבנו בחיי].
הפרשנים חלוקים בשאלה מה הייתה מטרתו הסופית של יוסף בהדגשת המקצוע. גישה אחת גורסת שיוסף רצה לגרום לפרעה להתרחק מהם בשל סלידתו מרועי צאן, ובכך להבטיח שיקבלו נחלה נפרדת בארץ גושן. גישה הפוכה מציעה שדווקא בגלל שהמצרים העריצו את הצאן, מקצוע הרעייה נחשב למכובד, ויוסף קיווה שבזכות חשיבותם יזכו לשבת במבחר הארץ [פענח רזא].
בסוף דבריו מציין יוסף כי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ. ציון עובדה זו מעביר לפרעה שני מסרים חשובים. ראשית, הבאת כל הרכוש מוכיחה שכוונתם אינה רק לבקר ולשוב לארצם, אלא להשתקע במצרים ולהיות נתינים נאמנים [בכור שור]. שנית, עובדה זו משמשת כתירוץ פרקטי: מכיוון שהביאו עמם צאן ובקר כה רב, הם טרודים בשמירתו ואין להם פנאי להיות מגויסים כאנשי צבא בשירות פרעה [חזקוני].