רשימת היורדים למצרים אינה רק מניין שמי של משפחת יעקב, אלא מערך מחושב המשקף את מבנה המשפחה, את כמות הצאצאים ואת הדינמיקה הפנימית בין האימהות.
במקומות אחרים בתורה, סדר מניין הבנים נקבע לפי מעמד האימהות – בני הגבירות תחילה ולאחריהם בני השפחות, או לפי סדר לידתם. אולם כאן, מכיוון שהמטרה היא למנות את שבעים הנפשות שירדו למצרים, סדר ההופעה נקבע אך ורק לפי גודל המשפחה, כדי ללמד שה' חולק כבוד לרבים [רמב"ן, הטור הארוך, צרור המור]. לכן, לאחר משפחת לאה הגדולה, מופיעים בני זלפה שהם הקבוצה השנייה בגודלה, ורק אחריהם מוזכרים בני רחל ובני בלהה.
בתוך חלוקה זו ניכר יחס מספרי מדויק: מספר הצאצאים של כל גבירה כפול בדיוק ממספר הצאצאים של שפחתה. בעוד שללאה יש כשלושים ושניים צאצאים, לזלפה שפחתה יש בדיוק מחצית – שישה עשר. יחס זהה מתקיים גם בין רחל (ארבעה עשר) לבלהה (שבעה) [הכתב והקבלה, ביאור שטיינזלץ]. אזכור העובדה שזלפה היא השפחה אֲשֶׁר נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ, בא להדגיש כי השפחות ניתנו ליעקב לנשים אך ורק ביוזמתן ובהוראתן של הגבירות, ולא מבחירתו האישית [רש"ר הירש].
עיון דקדקני בסיכום מניין בני זלפה חושף שינוי לשוני לעומת שאר האימהות. הכתוב מסכם שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ, תוך השמטת המילה "כל" והקדמת המספר למילה "נפש" (בשונה למשל מ"כל נפש שבעה" שנאמר אצל בלהה). שינוי זה נובע מכך ששאר האימהות הזדווגו ליעקב בשמחה ומרצון, ולכן זכו לתוספת הברכה "כל" ולהקדמת הנפשות למספר כדי שלא ייפגעו מעין הרע של הספירה. לעומתן, זלפה סירבה תחילה להזדווג ליעקב עד שלאה לקחה אותה בדברים ושכנעה אותה. מכיוון שהיא ניגשה לנישואין אלו בעין צרה ובהיסוס, הכתוב מודד לה מידה כנגד מידה, משמיט את המילה "כל" המבטאת שפע, ומקדים את המניין היבש לנפשות [צרור המור].