הירידה מארץ ישראל למצרים טומנת בחובה תערובת מורכבת של רגשות: חשש מפני הגלות המתקרבת, חולשה פיזית של זקנה, אך בד בבד גם הבטחה אלוהית וכבוד מלכים. המעבר מהארץ המובטחת לארץ נכר דורש תעצומות נפש והיערכות מחודשת של המשפחה כולה, ההופכת כעת לאומה.
וַיָּקָם יַעֲקֹב
השימוש בפועל זה מעיד על מאמץ והתגברות. לפני צאתו לדרך, יעקב כרע בתפילה ממושכת בבאר שבע, בה הודה על העבר והתחנן על העתיד, עד שכוחותיו כמעט עזבוהו והוא נזקק לקימה פיזית ממאמץ זה [צרור המור]. מן הצד הנפשי, מחד גיסא הוקל לו לאחר שה׳ אישר את ירידתו והבטיח ללוותו [ביאור שטיינזלץ], אך מאידך גיסא, ההכרה כי הוא צועד לקראת גלות דרשה ממנו לאזור אומץ ולהכריח את עצמו לקום וללכת [העמק דבר, רש"ר הירש]. עם זאת, הקימה מסמלת גם התרוממות רוח ומעלה; חלף ירידה למצרים בשלשלאות של ברזל כראוי לגולים, יעקב זכה לרדת בכבוד וברוממות [צרור המור, אלשיך].
וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם
העובדה שבניו נשאו אותו נובעת ממספר סיבות. ברמה המעשית, בניו הצעירים רכבו על בהמות, אך יעקב הזקן התקשה בכך ונזקק למקום בעגלות יחד עם הנשים והילדים [ביאור שטיינזלץ]. ברמה הרוחנית, רוחו של יעקב הושפלה מעצם הירידה לגלות, מה שנטל ממנו את כוחו הפיזי [העמק דבר]. יתרה מכך, מתוך יראה וכבוד לארץ ישראל, יעקב סירב לצאת ממנה על רגליו שלו, והותיר לבניו להוציאו, כמעין כפייה המרמזת על תחילת שעבוד הגלות [קונטרס חיבה יתירה, צפנת פענח]. נשיאה זו מצד הבנים נעשתה מתוך זריזות לכבד את אביהם [צרור המור], והיוותה גם תגמול מידה כנגד מידה על כך שיעקב נשא אותם בעבר כאשר העבירם את נחל יבוק [הטור הארוך].
הפרשנים עומדים על הניגוד בין שמות הגיבורים בפסוק. הבנים נקראים כאן "ישראל", שכן הם היו שרויים בשמחה לקראת המפגש עם יוסף ולא היו מודעים לעתיד הקודר של הגלות, וכן משום שמעתה נדרשו לאמץ עמדה של שררה ועוצמה מול העמים הזרים. לעומתם, האב נקרא "יעקב", שכן הוא נשא לבדו את כובד ההכרה של שעבוד מצרים הממשמש ובא [רש"ר הירש, ספורנו, צפנת פענח]. עם זאת, השם יעקב מרמז גם על השמחה העתידית שתבוא ב"עקב" ובסוף כל הצרות [ספורנו].
וְאֶת נְשֵׁיהֶם
התורה אינה מונה את הנשים בשמותיהן, מאחר שהן לא היו מיוצאי ירכו של יעקב אלא נשים נוכריות שנישאו לבנים לאחר מותן של התאומות שנולדו עמם [ברכת אשר על התורה].
בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה
מדובר בעגלות הרתומות לבקר, אשר הוצאתן ממצרים דרשה אישור מלכותי מיוחד [ריב"א]. אף שיעקב ירד למצרים על פי ציווי אלוהי, הדבר יצא לפועל גם דרך גזירת פרעה שלא להוציא תבואה ממצרים אלא אם המשפחה תעבור לשם, מה שמוכיח כי לב מלך ביד ה׳ [העמק דבר]. השימוש בעגלות המלך נועד לחלוק כבוד למלכות ולכבודו של יעקב, אף על פי שבאורח פלא קפצה להם הארץ והם לא באמת נזקקו להן מבחינה טבעית למשא [שפתי כהן]. מעבר לשימוש הטכני, העגלות היוו רמז אישי ומרגש עבור יעקב מיוסף, שהזכיר לו את הסוגיה האחרונה שלמדו יחד בטרם פרידתם – הלכות עגלה ערופה [ריב"א, שפתי כהן].