חשבתם פעם כמה אומץ צריך כדי לעזוב את הבית המוכר ולעבור לארץ רחוקה וזרה? זה בדיוק מה שעובר על המשפחה כשהיא יוצאת מארץ ישראל בדרכה למצרים. יעקב כבר אדם זקן, וכשהתורה אומרת וַיָּקָם יַעֲקֹב, היא מלמדת אותנו שהוא היה צריך לאסוף את כל הכוחות שלו. למרות שה' הבטיח לשמור עליו, היה לו קשה ועצוב להיפרד מהארץ, והוא היה צריך ממש להכריח את עצמו לאזור אומץ, לקום ולצאת לדרך.
בגלל הגיל שלו והעצב הגדול שהחליש אותו, יעקב לא יכול היה לרכוב בעצמו על בהמה כמו הצעירים. לכן, וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. הבנים עזרו לו באהבה ובזריזות והושיבו אותו בעגלות יחד עם הנשים והילדים. בזמן שהבנים היו מלאים בשמחה כי הם עומדים לפגוש שוב את יוסף, הלב של יעקב היה כבד מדאגות לגבי העתיד של המשפחה בארץ החדשה.
הנסיעה שלהם לא הייתה רגילה. הם נסעו בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה. אלו היו עגלות מלכותיות ומפוארות שהמלך שלח במיוחד כדי לחלוק כבוד גדול ליעקב. אבל עבור יעקב, העגלות האלו היו הרבה יותר מסתם כלי רכב מכובד. הן היו רמז אישי ומרגש מהבן האהוב שלו יוסף, שהזכיר לו את הדבר האחרון שהם למדו יחד בתורה לפני שנפרדו שנים רבות קודם לכן.