במצרים העתיקה, זהותו ומעמדו של אדם הוגדרו לחלוטין על ידי המקצוע והמעמד שאליו נולד, ולכן השאלה אודות משלח היד הייתה הטבעית והראשונה ביותר במפגש עם זרים [רש"ר הירש]. לקראת המפגש האישי הצפוי עם המלך [ביאור שטיינזלץ], יוסף מכין את אחיו לשאלה מַה מַּעֲשֵׂיכֶם, כלומר, מהו המקצוע שלכם.
הפרשנים מציעים מניעים שונים לשאלתו הצפויה של פרעה. ייתכן שהמלך יבקש להעניק להם משרה שלטונית בממלכתו [מלבי"ם], או לחלופין, ירצה לגייס אותם כלוחמים לצבאו [כלי יקר]. מול אפשרויות אלו, יוסף רוקם תוכנית דיפלומטית חכמה: במקום לבקש מפרעה ישירות את נחלת גושן, הוא מנווט את פני הדברים כך שפרעה יציע להם את האזור המבודד מיוזמתו שלו [ביאור יש"ר].
באשר לאופן שבו על האחים להציג את עצמם, מתגלה מחלוקת מעניינת בין המפרשים. גישה אחת גורסת כי יוסף הנחה אותם לנקוט בלשון עדינה ולהציג עצמם כ"אנשי מקנה" (סוחרי או בעלי בהמות) ולא להשתמש במפורש במונח "רועי צאן". הצגת מקצוע שנוא ומתועב בעיני המצרים ישירות בפני המלך נחשבת לחוסר נימוס בוטה. פרעה אמנם יבין את הרמז בעצמו, אך על האחים להימנע מיצירת ריחוק ישיר [כלי יקר]. ניסוח זה גם יכול לרמז שהם רק מנהלים את העסקים ומשתמשים ברועים שכירים, ובכך לעדן את הפגיעה ברגשות המצרים [מלבי"ם].
מנגד, גישה אחרת מפרשת כי יוסף כיוון בדיוק להפך – הוא רצה שהאחים יבליטו ללא חשש את האמת הלא-נעימה הזו. הדגשת המקצוע המתועב תוביל את פרעה להרחיק אותם מיד ממרכז מצרים ולהעניק להם נחלה נפרדת [ביאור יש"ר, רש"ר הירש].
למהלך זה של הדגשת השונות ישנה משמעות היסטורית עמוקה. הסלידה של המצרים מרועי הצאן נועדה לשמש כחומת מגן עבור משפחת יעקב. הריחוק החברתי מנע מהם להתבולל ולהידבק בתרבות המצרית, ואפשר להם לשמור על ייחודם לאורך שנות הגלות [רש"ר הירש].