רשימת צאצאי השבטים מציגה בפסוק זה קושי לשוני בולט. הכתוב משתמש בלשון רבים, וּבְנֵי־דָ֖ן, אך מיד לאחר מכן מונה שם של אדם אחד בלבד, חֻשִֽׁים. מתוך קושי זה, צמחו מספר כיווני חשיבה בקרב מפרשי המקרא.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בצורת התבטאות שגורה, וכי דרך המקרא להשתמש לעיתים בלשון רבים גם כאשר מדובר ביחיד [אבן עזרא, רד"ק, פענח רזא, נתינה לגר, קרני אור]. תופעה זו מוכרת מפסוקים נוספים בתנ"ך, דוגמת "ובני פלוא אליאב", ומוכיחה שאין לראות במילה "ובני" בהכרח עדות למספר בנים [רד"ק, פני דוד, פענח רזא]. יש שהוסיפו כי שימוש כזה בלשון רבים עבור בן יחיד היה מקובל גם בשפות עתיקות אחרות, מתוך התפיסה שהזרע היוצא מן האב טומן בחובו את ריבוי הצאצאים העתידי להיוולד [אם למקרא]. מנגד, ישנם פרשנים המעדיפים קריאה מילולית יותר, וטוענים כי לדן אכן היו שני בנים, אלא שאחד מהם מת ולכן הכתוב לא הזכיר את שמו, אלא רק את הבן שנותר בחיים [אבן עזרא, חזקוני, יהל אור].
גישה אחרת מסבירה את לשון הרבים לאור העתיד. אף על פי שחושים היה בנו היחיד של דן, הוא העמיד צאצאים רבים מאוד שהפכו למשפחה גדולה, ולכן הכתוב מתייחס אליו בלשון רבים [ביאור שטיינזלץ, תורה תמימה]. על בסיס זה, חז"ל דרשו את השם חֻשִֽׁים מלשון "חושים של קנה" – קנים הגדלים בצפיפות יחד. בדומה לקנה שהוא יחיד בבסיסו אך מתפצל למעלה לענפים רבים, כך מדן יצא בן אחד שהתרבה למשפחות רבות [קיצור בעל הטורים, מנחת שי, תורה תמימה]. בנוסף, משמעות המילה רומזת ללוחמים הנחלצים לקרב ונדבקים זה לזה באחדות כדי שהאויב לא יפריד ביניהם [קיצור בעל הטורים]. הסבר נוסף ללשון הרבים הוא שהכוונה היא גם לנכדיו של דן, שכן בני בנים נחשבים כבנים [נתינה לגר, מנחת שי].
ישנה דעה במדרש לפיה חושים נחשב כשני אנשים כדי להשלים את מניין שבעים הנפשות שירדו למצרים [מנחת שי]. מעניין לציין כי מול כל ההסברים הללו לצורת הרבים, קיימת מסורת ייחודית ולפיה בספר התורה של התנא רבי מאיר, שהיה מדקדק לכתוב את פרטי הדברים כהווייתם, הפסוק היה כתוב בלשון יחיד: "ובן דן חשים". גרסה זו נובעת מכך שרבי מאיר חלק על הדעה שחושים נחשב לשניים במניין הנפשות, ולכן גרס את הפסוק בצורה שתשקף בן יחיד [מנחת שי, פרדס יוסף].