המעבר מארץ ההבטחה אל גלות מצרים מהווה נקודת מפנה דרמטית בתולדות משפחת האבות. ברגע מתוח זה של פרידה מהארץ, ה׳ נגלה ליעקב כדי להפיג את חששותיו העמוקים ולשרטט עבורו את התוכנית האלוהית של הגלות הקרבה.
מבחינה לשונית, המילה מֵרְדָה משמשת כשם פועל שמשמעותו "מֵרֶדֶת" או "מלרדת", והיא חסרה את האות פ"א או נו"ן שורשית (אבן עזרא, מחוקקי יהודה).
בפתיחת דבריו, ה׳ מציג את עצמו בתור אֱלֹהֵי אָבִיךָ. הפרשנים מסכימים כי אזכורו הספציפי של יצחק אינו מקרי; בעבר, ה׳ ציווה במפורש על יצחק שלא לעזוב את הארץ ולא לרדת למצרים. יעקב, שהיה מודע לציווי זה, הרגיש נקיפות מצפון, הקריב זבחים, וחשש שבירידתו הוא מפר את רצון ה׳. לכן, ה׳ מרגיע אותו ומבהיר כי הציווי שניתן לאביו היה תקף לזמנו, אך כעת התוכנית השתנתה והירידה למצרים מאושרת ורצויה (ספורנו, רד"ק, רבנו בחיי, בכור שור, חזקוני).
הציווי אַל־תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה חושף כי יעקב היה נתון בחרדה גדולה. ממה בדיוק פחד יעקב? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מצביעה על כמה חזיתות של פחד. ראשית, יעקב היה מֵצֵר וכואב על עצם ההכרח לעזוב את קדושת ארץ ישראל לטובת ארץ טמאה, והסתפק כיצד תתקיים ההבטחה לרשת את הארץ אם הוא קובע את משכנו בנכר (רש"י, אם למקרא). שנית, יעקב הבין היטב כי נסיעה זו אינה רק ביקור משפחתי, אלא תחילתה של גזרת השעבוד והעינוי שהובטחה לאברהם בברית בין הבתרים (אור החיים, צאינה וראינה).
אולם, הפחד העמוק ביותר של יעקב היה סכנת ההתבוללות. הוא חרד שמא בניו, שיתרחקו מהמרכז הרוחני של ארץ ישראל ומההגנה של עבודת הקורבנות, יתערבו במצרים, ילמדו ממעשיהם ויאבדו את זהותם הייחודית (ספורנו, העמק דבר, שפתי כהן, ביאור שטיינזלץ).
כמענה לחשש כבד זה, ה׳ מבטיח לו: כִּי־לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. ההבטחה טומנת בחובה פרדוקס מכוון: דווקא במצרים תהפוך המשפחה לעם נבדל ועצמאי. הפרשנים מסבירים כי לו היו נשארים בארץ כנען, היו עלולים להתחתן עם יושבי הארץ. לעומת זאת, המצרים תעבו את העברים וסירבו לאכול איתם. מתוך אותה שנאה וריחוק חברתי, נשמרה זהותם של ישראל והם הפכו לאומה מצוינת ונבדלת שלא שינתה את שמה ולשונה (ספורנו, העמק דבר, מלבי"ם, ביאור יש"ר).
מעבר להיבט החברתי, לירידה למצרים הייתה מטרה רוחנית נסתרת. טעם הגלות לא היה רק עונש, אלא שליחות לבירור חלקי קדושה. דווקא במצרים, שהייתה מלאה בטומאה וגלולים, היו שבויים ניצוצות רבים של קדושה. יעקב וזרעו נשלחו לשם כדי לשאוב ולתקן את אותם ניצוצות אבודים מתוך כור הברזל של השעבוד, בדומה לצדיק היורד לשאול כדי להעלות משם נשמות נידחות (אור החיים, מגלה עמוקות).
גישה חסידית מעניינת מוסיפה כי ה׳ לא ניסה להעלים את צערו של יעקב על העזיבה, אלא להשתמש בו. עצם הכאב והחרדה מפני הגלות הם הכלים שמונעים מהאדם להתרגל אליה. כל עוד עם ישראל זוכר את מקורו וכואב את ריחוקו מארץ ישראל, הוא מוגן מפני השפעותיה ההרסניות של הגלות ויכול להפיק ממנה את המיטב (חומש קה"ת).
כדי להבטיח את קיומם, ה׳ מבטיח לרדת עמם. השכינה עצמה מצטרפת לגלות ומרחפת מעליהם כדי לשמור עליהם מטומאת מצרים. יתרה מכך, ה׳ מבטיח ליעקב שאם יגיעו בניו למצב שבו הם עלולים להשתקע בטומאה באופן בלתי הפיך, הוא יעלה אותם משם גם לפני תום הזמן שנקצב לגלות, כדי להבטיח שיישארו ראויים לגאולה (בית הלוי, אלשיך, שפתי כהן).