תארו לעצמכם שלא פגשתם אדם שאתם מאוד אוהבים במשך עשרים ושתיים שנים שלמות! איך הייתם מרגישים ברגע שהייתם רואים אותו שוב? זה בדיוק מה שקרה ליעקב וליוסף. אחרי כל כך הרבה שנים של געגועים, מגיע הרגע הגדול של הפגישה. יוסף הוא כבר שליט חזק וחשוב במצרים, אבל כשהוא יוצא לדרך הוא לא ממתין למשרתים שלו. וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, מתוך התרגשות וכבוד עצום לאבא שלו, יוסף קושר בעצמו את הסוסים למרכבה כדי למהר אליו.
כאשר הם נפגשים סוף סוף, נאמר וַיֵּרָא אֵלָיו. למה המילה הזו מופיעה? הרי ברור שהם ראו אחד את השני. אלא שיעקב כבר היה זקן וראייתו הייתה חלשה, ויוסף הגיע לבוש בבגדי מלוכה מצריים מפוארים. לכן, לקח ליעקב רגע קטן לזהות אותו. רק כשיוסף התקרב ממש ונראה אליו בבירור, יעקב הבין שזהו בנו האהוב.
ברגע המרגש הזה, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו, יוסף מחבק את אבא שלו חזק, והוא כל כך מתרגש עד שהוא וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד, כלומר הוא בוכה עוד ועוד, בכי ארוך של שחרור ושמחה אחרי כל שנות הפרידה.
אבל מה עם יעקב? למה הוא לא בכה באותו הרגע יחד עם יוסף? חכמינו מסבירים שבאותם רגעים בדיוק, יעקב קרא קריאת שמע. יעקב כל כך שמח לראות את הבן שלו חי, והלב שלו התמלא באהבה עצומה. הוא רצה להראות שהאהבה הכי גדולה שלו היא לה', ולכן הוא בחר לקחת את כל ההתרגשות העצומה הזו ולהפוך אותה מיד לתפילה ולהכרת תודה לה' על הנס שקרה לו. ויוסף? הוא לא קרא קריאת שמע באותו רגע, כי הוא היה עסוק במצווה חשובה מאוד של כיבוד אב.