בראשית, פרק מ״ו, פסוק ט״ו

ייחוס הזכרים לאם, בְּנֵי לֵאָה, והנקבה לאב, וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ, משקף עיקרון ביולוגי שבו מין היילוד נקבע על ידי ההורה שהזריע אחרון, או מבטא רעיון של השלמה בין בני הזוג. לחלופין, דינה מיוחסת ליעקב כדי להדגיש את הנס שבו הפכה מזכר לנקבה בבטן אמה, או משום שאחיה לא נהגו בה באחוה לאחר שנטמאה. הופעת המילה וּבְנוֹתָיו בלשון רבים נחשבת לסגנון מקראי שגרתי המופנה גם ליחיד, אך ייתכן שהיו ליעקב בנות נוספות שלא נמנו. הפסוק מסכם את המניין בשְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ, אך בפועל מוזכרים שלושים ושניים שמות בלבד, פער המוסבר בהכללת יעקב עצמו או נוכחות ה' בספירה. הדעה המרכזית להשלמת החסר היא יוכבד, שהורתה בכנען ולידתה התרחשה בדיוק עם הכניסה למצרים.