הידרדרותם הרוחנית של אנשי יהודה נבעה מחזרה לפולחן האלילי שהיה נפוץ בעולם העתיק. הימנעות מעבודה זרה נחשבה לחריגה חברתית, וכאשר נחלשה נאמנותם לה', הם נמשכו באופן טבעי אל הנוהג המקובל בסביבתם [ביאור שטיינזלץ]. אל מול מציאות זו נשלחו אליהם הנְבִאִים – מילה המופיעה בפסוק בכתיב חסר ללא האות יו"ד הראשונה, כפי שמגובה בכתבי יד מדויקים ובכללי המסורת [מנחת שי].
שליחותם של הנביאים מתוארת במילים וַיָּעִידוּ בָם, שמשמעותן היא מתן התראה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הנביאים התרו בעם והזהירו אותם מפני העונשים והרעות שיבואו עליהם אם לא ישובו אל ה' [רלב"ג]. השימוש בלשון עדות לתיאור ההתראה נובע מהמנהג להתרות באדם בפני עדים, כדי להבטיח שלא יוכל להתכחש לאזהרה שקיבל [מצודת דוד]. חרף האזהרות המפורשות, העם וְלֹא הֶאֱזִינוּ – הם סירבו להטות את אוזנם ולשמוע את דברי הנביאים [מצודת דוד].