סופו של המלך יואש הגיע מידי אנשי חצרו שקשרו נגדו. הַמִּתְקַשְּׁרִים עָלָיו הם המורדים שתכננו והוציאו לפועל את הריגתו. שני האנשים הללו, זָבָד ויהוֹזָבָד, היו שרים או בעלי מעמד בכיר בחצר המלוכה [ביאור שטיינזלץ].
שמותיהם של הקושרים ואמותיהם מופיעים כאן בשינוי קל לעומת התיאור המקביל בספר מלכים. בעוד שכאן מוזכרים השמות זָבָד ושִׁמְרִית, במקור המקביל הם מופיעים בשמות מעט שונים. ההסבר לכך הוא שאנשים אלו היו מוכרים בשני שמות שונים, והכתוב משתמש בשניהם [מצודת ציון].
הכתוב בוחר להדגיש את מוצאן של אימותיהם של המתנקשים: הָעַמּוֹנִית והַמּוֹאָבִית. ציון עובדה זו אינו מקרי, אלא בא להצביע על עקרון של מידה כנגד מידה. עמון ומואב נחשבים לעמים כפויי טובה, שכן אברהם הציל את לוט אביהם במלחמתו נגד ארבעת המלכים, ובתמורה הם שכרו מאוחר יותר את בלעם כדי לקלל את בני ישראל. משום כך, ראוי היה שיבואו צאצאיהם של כפויי הטובה ויענישו את המלך יואש, שפעל גם הוא בכפיות טובה כאשר שכח את חסדו של יהוידע והרג את זכריה בנו [רש"י].