חורבן פיזי ורוחני עומד בבסיס הצורך בשיפוץ מקיף של בית המקדש בימי המלך יהואש. הפסוק שלפנינו מספק את הרקע ההיסטורי למצב הרעוע של הבית ולצורך באיסוף כספים נרחב מאת הציבור, תוך הפניית אצבע מאשימה כלפי עתליה ומשפחתה.
המילה הַמִּרְשַׁעַת משמשת כאן כתואר, והאות מ"ם שבראשה מנוקדת בחיריק [רד"ק, מנחת שי]. כאשר הפסוק מזכיר את בָּנֶיהָ, הכוונה היא לבנים שהיו לעתליה מאיש אחר, ולא מן המלך, והם פעלו יחד עימה להשחתת המקדש [רד"ק, מצודת דוד]. המונח פָרְצוּ מתפרש כפעולה של שבירה והרס פיזי של הבניין [מצודת ציון], וכן כשוד וביזה של אוצרותיו [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי הפסוק בא לענות על תמיהה מתבקשת: כיצד ייתכן שבניין כה חזק שבנה שלמה המלך דרש חיזוק ושיפוץ לאחר תקופה קצרה יחסית? התשובה היא שהנזק לא נגרם מבלאי טבעי של זמן, אלא מהרס מכוון שביצעו עתליה ובניה. ההוכחה לכך היא שמאז השיפוץ של יהואש ועד לימי המלך יאשיהו עברו יותר ממאתיים שנה, והבית עמד על תלו מבלי להזדקק לחיזוק נוסף [רש"י, רד"ק].
מעבר להרס הפיזי, הפסוק מסביר מדוע התעורר הצורך לאסוף תרומות מהעם לטובת השיפוץ. עתליה ובניה לקחו את קׇדְשֵׁי הבית, כלומר הכספים והחפצים המוקדשים, והשתמשו בהם לעבודה זרה לַבְּעָלִים. כתוצאה מכך, קופת המקדש התרוקנה ולא נותר בה די כסף למימון התיקונים [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. עם זאת, המילה כׇּל אינה מתפרשת כאן במשמעות מוחלטת אלא כ"רוב". ידוע מתוך ספר מלכים שנותרו מעט הקדשות בבית ה', אך המלך יהואש נמנע מלהשתמש בהם לטובת המלאכה, כדי שלא להשאיר את אוצר ה' ריק לחלוטין [רד"ק].