כדי לייעל את איסוף הכספים מן הציבור לטובת שיפוץ המקדש, יזם המלך שיטה חדשה ומסודרת המבטיחה נגישות ושקיפות. וַיֹּאמֶר, המלך ציווה, ועל פי פקודתו הכינו אֲרוֹן, כלומר ארגז לאיסוף הכספים [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. יש המפרשים כי הכוונה היא לארגז שהיה שייך לאדם פרטי והוסב למטרה זו [רד"ק].
פעולת ההכנה, וַיַּעֲשׂוּ, כללה את התאמת הארון לייעודו החדש. מתוך השוואה לתיאור המקביל בספר מלכים, הפרשנים מציינים כי נקדח חור בדלת הארון. דרך פתח זה השליכו את התרומות פנימה מבלי שהיה צורך לפתוח את הדלת, וזאת כאמצעי זהירות כדי למנוע מגנבים ורמאים לשלוח ידם אל כספי ההקדש [רש"י, רד"ק].
הארון הוצב חוּצָה, בצד השער שפונה כלפי חוץ [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מיקום זה נבחר בקפידה כדי לאפשר גישה נוחה וקלה לכל נדיב לב שביקש להביא את תרומתו לה' [רש"י].
הבדל בולט קיים בין תיאור זה לבין התיאור בספר מלכים, שם מוזכר שהארון הוצב בסמוך למזבח. כדי ליישב פער זה, יש המבחינים בין שני סוגי תרומות: הארון שמוזכר בספר מלכים, שהונח בפנים, נועד לאיסוף נדרים ונדבות חדשים ששימשו גם לקניית קורבנות עולה והיתרה הועברה לשיפוצים. לעומת זאת, הארון המתואר כאן, שהוצב בחוץ, נועד במיוחד לאיסוף חובות העבר של מחצית השקל ("משאת משה") שהצטברו לאורך השנים, וכספים אלו הוקדשו במלואם אך ורק לבדק הבית [מלבי"ם].