סופו של המלך יואש מתואר כאקורד סיום טראגי ורווי סבל, המהווה עונש ישיר על כפיות הטובה והאכזריות שנהג במיטיביו. לאחר שהכו בו הארמים, הפסוק מציין וּבְלֶכְתָּם מִמֶּנּוּ, כלומר הם לא נסוגו מתוך רחמים עליו, אלא כִּי עָזְבוּ אֹתוֹ בְּמַחֲלֻיִים רַבִּים מתוך כוונה להותירו שבור, חסר אונים וסובל מייסורים ומחלות קשות בעקבות הפגיעות שפגעו בו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
במצב פגיע זה, הִתְקַשְּׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו, כלומר התקוממו ועשו נגדו קשר של מרידה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מטרת המרד הייתה לנקום את בִּדְמֵי בְּנֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן, כעונש על כך שהמלך רצח את זכריה בן יהוידע, תחת לזכור את החסד והטובה שגמל עמו יהוידע אביו [רש"י].
הפרשנים דנים בשאלה מדוע הפסוק נוקט בלשון רבים כאשר הוא מזכיר את בני יהוידע, אף שהכתובים מזכירים רק את הריגת זכריה. גישה אחת מסבירה כי מדובר בצורת התבטאות מקראית שגרתית, ועל אף שהיה רק בן אחד, הכתוב משתמש בלשון רבים בדומה לפסוקים אחרים בתורה [מצודת דוד, רד"ק, חומת אנך]. לעומת זאת, יש המציעים כי ייתכן שהמלך אכן דאג להרוג גם את שאר בניו של יהוידע שתמכו באחיהם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, חומת אנך]. פירוש נוסף וייחודי מרחיב את המושג ומסביר כי לשון הרבים מתייחסת לא רק לדמו של זכריה עצמו, אלא גם לדם זרעו וצאצאיו שהיו עתידים להיוולד ממנו עד סוף כל הדורות [חומת אנך].
העונש שספג המלך בוצע בבחינת מידה כנגד מידה. הפסוק מתאר וַיַּהַרְגֻהוּ עַל מִטָּתוֹ, בעודו שוכב חולה וכואב בבית מילוא [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. כשם שזכריה נרצח כשהוא שלו ובוטח, מתוך הנחה שינהגו בו כבוד בזכות אביו, כך גם יואש מצא את מותו באופן פתאומי דווקא במקום שאמור היה להיות השקט והבטוח ביותר עבורו, בתוך מיטתו [רש"י, חומת אנך].
לבסוף, אף שנקבר בעיר דוד, הכתוב מדגיש וְלֹא קְבָרֻהוּ בְּקִבְרוֹת הַמְּלָכִים. המלך נטמן בביזיון מחוץ לחלקת קברי המלכים, הן כעונש על מעשיו הרעים והן משום שסיים את חייו כמלך מובס, מושפל ונטול כבוד [ביאור שטיינזלץ].