זכריה הכהן והנביא עמד והוכיח את העם ואת השלטון, ונבואתו עוררה תגובה אלימה ומאורגנת. המילים וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו מלמדות כי הריגתו לא נעשתה בהליך משפטי תקין על ידי הזקנים, אלא כקשר וכנופיה של מתפרעים מטעם השלטון שהתאגדה נגדו בעקבות דבריו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
אופן ההוצאה להורג, בו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ, מדגיש את חומרת המעשה. המלך יואש הוא שציווה במפורש לרגום אותו באבנים [מצודת דוד], פעולה שחרגה לחלוטין מסמכותו החוקית. על פי משפטי המלוכה, למלך יש רשות להוציא להורג בסייף בלבד, ולא בסקילה [מלבי"ם]. חומרה נוספת מתבטאת בכך שהמעשה התרחש בַּחֲצַר בֵּית ה', מקום קדוש שחולל על ידי הרצח [מלבי"ם].
נקמת ה' על רצח זה לא איחרה לבוא. בחלוף שנה בלבד, עלה חיל ארם על יהודה. אף על פי שהיה זה צבא קטן במספרו, ה' נתן בידם כוח רב והם השמידו את כל שרי העם והכו את המלך יואש מכות קשות. לאחר שהארמים עזבו, עבדיו של יואש קשרו נגדו קשר והתנקשו בחייו על מיטתו כנקמה על שפיכות הדמים. עוון זה מוזכר כפגיעה ב"בני" יהוידע בלשון רבים, ויש שמסבירים זאת בכך שהרצח גדע גם את זרעו העתידי של זכריה, או שהמלך יואש הוציא להורג בנים נוספים של יהוידע שהעזו לגנות אותו על רצח אחיהם [רלב"ג].