נטישת האמונה המסורתית מובילה להחלפת עבודת המקדש בפולחן זר ומוחשי. כאשר העם בחר להפנות עורף לה', וַיַּעַזְבוּ את בית המקדש, התוצאה הישירה הייתה שקיעה בעבודה זרה [מצודת דוד]. הם החלו לעבוד את הָאֲשֵׁרִים, שהם עצים שיועדו לפולחן, וְאֶת־הָעֲצַבִּים, מונח המשמש ככינוי גנאי לפסלים [ביאור שטיינזלץ]. שורש ההידרדרות, כפי שמסביר [מלבי"ם], נעוץ בכך שהעם החליט להפוך את המלך עצמו לאלוהות; הם יצרו פסלים בדמות דיוקנו ונטעו עצי אשרה לשמו.
בעקבות מעשים אלו התעורר קֶצֶף, כלומר כעס אלוהי על יהודה וירושלים, בְּאַשְׁמָתָם זֹאת, בעבור אשמתם זו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. [מלבי"ם] מחדד ומסביר כי אף על פי שהעם לא עבד עבודה זרה נוכרית ומוכרת, אלא סגד למלך, מעשה זה נחשב לעבודה זרה לכל דבר ועניין, והוא זה שעורר את החרון האלוהי.