דברי הימים ב, פרק כ״ד, פסוק ו׳

מלך יהודה תובע דין וחשבון על העיכוב באיסוף הכספים לשיפוץ המקדש, תוך שהוא נשען על התקדים ההיסטורי של איסוף התרומות למשכן במדבר.

המלך פונה אל לִיהוֹיָדָע הָרֹאשׁ, הוא הכהן הגדול [ביאור שטיינזלץ], בטענה: מַדּוּעַ לֹא־דָרַשְׁתָּ – מדוע לא תבעת ולא חקרת את הלוויים כדי לוודא שהם ממהרים לאסוף את הכספים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].

הכסף שאותו נדרשו הלוויים לאסוף מכונה מַשְׂאַת, מונח שמשמעותו דורון, תרומה ותשורה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. רש"י ורד"ק מבארים כי השימוש במילה זו נובע מהציווי המקורי בתורה על מחצית השקל, הפותח במילים "כי תשא".

באשר למהותה של אותה מַשְׂאַת מֹשֶׁה, הפרשנים מצביעים על כמה סוגי תרומות. הגישה המרכזית קובעת כי מדובר במחצית השקל שהייתה מוטלת על כל איש מישראל פעם בשנה. עם זאת, מתוך השוואה לפסוקים המקבילים בספר מלכים, רד"ק ומצודת דוד מרחיבים כי התרומה כללה למעשה שלושה סוגי כספים שונים: כסף החובה של מחצית השקל, כספי נדרים של אדם המעריך את שוויו, וכן תרומות נדבה חופשיות המיועדות ספציפית לבדק הבית.

דרישת המלך מתבססת על מה שהיה נהוג בעבר, וְהַקָּהָל לְיִשְׂרָאֵל לְאֹהֶל הָעֵדוּת – אותה תרומה שמשה רבנו ציווה על קהל ישראל להביא אל המשכן במדבר, והמלך הורה להנהיג אותה מחדש גם עתה עבור המקדש [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].

נדבך נוסף לדרישתו של המלך מציג המלבי"ם, המסביר כי התביעה לא הייתה רק על איסוף הכספים השוטף, אלא גם דרישה לגבות רטרואקטיבית את מחצית השקל עבור השנים שבהן מלכה עתליה. מכיוון שעתליה ובניה גזלו את כספי המקדש והעבירו אותם לעבודת אלילים, חלה חובה על הציבור להביא כספים חדשים כתמורה לאלו שאבדו.