מותו של המנהיג הרוחני מהווה נקודת מפנה טרגית שבה המלך מאבד את דרכו ונופל ברשתם של שרי העם. עם הסתלקותו של יהוידע, ששימש כמדריך ויועץ צמוד שהעביר למלך את השלטון בהדרגה, נותר יואש לשלוט לבדו ונחשף להשפעות חדשות וללא גורם מרסן [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציעים שני כיוונים מרכזיים להבנת מעשה השרים אשר וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ. על פי הגישה הפוליטית והפשטנית, השרים חלקו למלך כבוד רב והבטיחו לו ציות מוחלט, אך עשו זאת מתוך חנופה והסתה. מטרתם הייתה לפתות אותו להסכים לדרישתם לעזוב את עבודת המקדש ולעבוד אלילים ככל הגויים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, הנשענת על מדרשי חז"ל, היא שההשתחוויה לא הייתה רק גינוני מלכות, אלא עבודה זרה ממש – השרים הפכו את יואש עצמו לאלוהות ורוממו אותו למעמד של חצי אל, כמקובל בעמים השכנים. כדי לבסס את טענתם, הם השתמשו בנימוק תיאולוגי: התורה קובעת כי זר הקרב אל הקודש יומת, ואילו יואש הסתתר בבית המקדש במשך שש שנים ונותר בחיים. הישרדות פלאית זו, כך טענו השרים, מוכיחה כי יש בו טבע אלוהי ועל כן ראוי לעבוד אותו.
תגובתו של יואש, אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם, מצביעה על קבלת דברי ההסתה. כל עוד יהוידע היה בחיים המלך לא נשמע לשרים, אך כעת הוא התפתה לכבוד הרב שהרעיפו עליו וקיבל את דבריהם, מה שהוביל בסופו של דבר לעזיבת המקדש ולעבודת אלילים.