העונש האלוהי על חטאי ההנהגה מגיע במהירות, בדיוק רב ובאופן ממוקד. צבא זר פולש ליהודה וירושלים, אך מטרתו אינה רק כיבוש רגיל, אלא פגיעה מדויקת באלו שהובילו את העם לעזיבת דרך ה'.
הפלישה מתרחשת לִתְקוּפַת הַשָּׁנָה, כלומר כאשר השנה הקיפה את סיבובה [ביאור שטיינזלץ]. הפורענות לא איחרה לבוא [מלבי"ם], והיא התרחשה בדיוק שנה לאחר הירצחו של הנביא זכריה [מצודת דוד]. בני יהודה נענשו משום שחטאו יותר משאר השבטים כאשר עזבו את ה' [רש"י]. בעוד שבעבר ניסה יואש לשחד את מלך ארם באוצרות כדי שיסוג, הפעם חיל ארם עלה מעצמו, ללא מלכו, ובכך התקיימה תוכחתו של זכריה כי עזיבת ה' תוביל לכישלון [מלבי"ם]. הפלישה כוונה ישירות עָלָיו, על המלך יואש [ביאור שטיינזלץ].
כאשר הארמים תוקפים, הם הורגים ומשמידים, כפי שמתואר במילים וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת כָּל שָׂרֵי הָעָם. פגיעה ממוקדת זו בשרי יהודה אינה מקרית, אלא מהווה עונש של מידה כנגד מידה. לאחר מותו של יהוידע הכהן, היו אלה השרים שהשתחוו למלך יואש והחטיאו אותו, ולכן הפורענות פגעה בהם באופן ישיר [רש"י, מצודת דוד].
באשר לגורלם של שאר פשוטי העם, הפרשנים נחלקים בהבנת המילה מֵעָם. גישה אחת גורסת כי הארמים הפרידו את השרים מתוך העם, פגעו רק בהם ועזבו את שאר העם לנפשו, כדי להדגיש שמדובר בעונש אלוהי ממוקד כלפי אלו שהחטיאו את המלך [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים כי המלך, השרים וחיל רב יצאו למלחמה, והארמים הרגו את השרים אך גם פגעו והשחיתו מתוך העם עצמו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. פירוש נוסף קובע כי משמעות המילה היא השחתה מהיות עם, כלומר המכה הייתה כה קשה עד שהעם חדל לתפקד ככוח צבאי או כאומה מגובשת [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
בסיום המערכה, כל השלל נשלח לְמֶלֶךְ דַּרְמָשֶׂק, שהייתה עיר הבירה של ארם [ביאור שטיינזלץ].