ברגע דרמטי של תוכחה, מתייצב מנהיג רוחני מול הציבור ומעביר מסר נבואי נוקב, המדגיש את חומרת מעשיהם ואת מעמדו הרם של השליח.
כאשר נאמר כי וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה את זכריה, הכוונה היא שהוא התעטף ברוח הנבואה, החל להתנבא והפך לשליחו הישיר של ה' [מלבי"ם, שטיינזלץ]. זכריה, ששימש ככוהן הגדול, התייצב מֵעַל לָעָם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא להבין ביטוי זה כפשוטו: זכריה נעמד במקום פיזי גבוה, ככל הנראה בתוך המקדש, כדי שקולו יישמע היטב באוזני כל הקהל שניצב מולו.
עם זאת, לביטוי זה ישנה גם משמעות רוחנית ומעמדית עמוקה. זכריה חש ביטחון ולא פחד לומר את דברי התוכחה, משום שעמד "מעל לעם" מכל בחינה אפשרית: הוא היה שר רם מעלה, נביא, כוהן וחתנו של המלך, ואת דבריו נשא ביום הכיפורים [רש"י]. מעמדו העליון ככוהן וכנביא נועד גם להדגיש את גודל החטא והטרגדיה שבהריגתו במקדש לאחר מכן [מלבי"ם].
תוכן נבואתו לא היה גזירה של רעה, אלא אזהרה ותוכחת מוסר [מלבי"ם]. הוא פונה אליהם בשאלה: לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים את מצוות ה'? לאיזו תכלית אתם עושים זאת? אם אתם חושבים שדרך החטא תביא לכם תועלת, הרי שוְלֹא תַצְלִיחוּ. המשוואה הרוחנית שהוא מציג בפניהם היא ברורה וישירה: כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה', וכתוצאה ישירה מכך – הוא יעזוב אתכם.