כפיות הטובה וההתעלמות מדברי תוכחה מגיעות לשיאן כאשר מלך מוציא להורג נביא, שהוא לא אחר מאשר בנו של האיש שהציל את חייו. הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ מתייחס לכך שיהוידע חילץ את יואש ממוות בטוח ודאג להמליך אותו על ישראל. יואש התעלם מחסד עצום זה ובחר לשלם רעה תחת טובה [מצודת דוד, מלבי"ם]. במעשהו זה, יואש לא רק בגד במיטיבו, אלא גם הפר את החובה הבסיסית לשמוע בקול נביא גם כאשר דבריו קשים ואינם נעימים לאוזן, קל וחומר כאשר מדובר באדם ששימש בעצמו כנביא וככוהן [ביאור שטיינזלץ].
ברגעיו האחרונים, זכריה לא נותר בשתיקתו. וּכְמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא ה' וְיִדְרֹשׁ משמעותו שעם מותו הוא בחר למסור את הדין לשמיים [מלבי"ם]. זכריה הכריז כי מכיוון שנהרג על לא עוול בכפו, וכל חטאו היה שמילא את שליחותו של ה' ומסר את דברו, הרי שמן הראוי והצודק שה' יראה את המעשה, ינקום את נקמתו וייפרע מן הרוצחים [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. קריאה זו לעשיית צדק אכן התממשה במהירות, ודמו של זכריה נדרש כבר בחלוף שנה מאותו אירוע [רש"י].