רגע הפרידה בין אליהו לאלישע מהווה את נקודת השיא שבה העולם החומרי מתמזג עם העולם הרוחני, ומציג מעבר פלאי של אדם מן הארץ אל השמים. בעודם נמצאים בעברו האחר של הירדן, הנביאים מתוארים כהֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר [ביאור שטיינזלץ]. הליכה משותפת זו לא הייתה סתמית, אלא עסקה בדברי תורה. העיסוק המשותף בתורה נועד לזכך את חומריותם ולהפוך אותה לרוחנית, כדי להכין את אליהו לעלייתו ואת אלישע ליכולת להביט במחזה הפלאי [אלשיך].
לפתע מופיעים רֶכֶב־אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהתרחשות נסית שבה ירדה מרכבה אלוהית כדי לשאת את אליהו למקום שבו חפץ ה' [רלב"ג, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש המפרשים את המראה באופן סמלי ועמוק יותר. הופעת האש מסמלת את התפשטות אליהו מן הגוף החומרי. מאחר שגוף האדם מורכב מארבעה יסודות, האש השמימית שרפה וכילתה את היסודות הכבדים של העפר והמים, כך שנותרו באליהו רק היסודות הקלים של אש ורוח. יסוד האש התגלה לאלישע בדמות רכב האש, ויסוד הרוח התבטא בסערה [מלבי"ם, רד"ק].
הופעת הרכב גרמה לכך שוַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם. ברמה המעשית, המרכבה חצצה פיזית בין אליהו לאלישע טרם העלייה [אלשיך, ביאור שטיינזלץ]. ברמה הרוחנית, הפרידה מתארת גם את הניתוק שנוצר בין נשמתו של אליהו לבין גופו. גופו הזדכך והפך לישות רוחנית לחלוטין, כעין לבוש דק שהוא יכול ללבוש ולפשוט כרצונו [מלבי"ם, אלשיך]. בגדיו הגשמיים של אליהו כלו באש, ורק אדרתו נפלה ארצה בכוונה תחילה, כדי שאלישע יוכל לקחת אותה ולהשתמש בה לבקיעת מי הירדן [רד"ק].
לבסוף מתואר כי וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם. המילה שמים מתייחסת כאן הן לאוויר הפיזי שאליו התרומם תחילה, והן לשמים העליונים הרוחניים, מקום משכנם של המלאכים שאליו הגיע לבסוף [רד"ק]. באשר לתפקיד הסערה, בעוד שחלק מהפרשנים רואים בה את הכוח שנשא את אליהו מעלה יחד עם המרכבה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], ישנה תפיסה מנוגדת שלפיה הסערה לא העלתה אותו כלל. לפי גישה זו, הסערה ייצגה כוח חיצוני ומעכב שניסה לפגוע בנפשו של אליהו, אך הוא גבר עליה ועלה השמימה אך ורק באמצעות רכב האש והסוסים, המייצגים את מרכבת השכינה הפנימית [אלשיך].