אירוע חריג וקשה מתרחש כאשר הנביא אלישע מגיב בחומרה כלפי הנערים שרדפו אחריו וביזו אותו. תגובתו מעוררת שאלות עמוקות, והפרשנים השונים מנסים להתחקות אחר המניעים שהובילו לעונש כה חמור.
כאשר אלישע פונה לאחור, הפעולה וַיִּרְאֵם אינה רק ראייה פיזית, אלא עמידה על טיבם האמיתי של הנערים [ביאור שטיינזלץ]. הוא לא מיהר לקלל אותם, אלא בחן אותם תחילה ברוח הקודש וראה בנבואה כי הם ראויים לקללה בשל רוע מעשיהם [רלב"ג]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שאלישע חזה כי אין בנערים הללו, ואף לא בעתיד בזרעם, שום "לחלוחית של טובה" או פוטנציאל לקיום מצוות, ולכן גזר עליהם סילוק מן העולם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. מנגד, מוצגות סיבות נוספות לכך שהנערים היו ראויים לעונש מוות: הופעתם החיצונית כללה תספורת של עובדי אלילים, או ששורש פגמם נבע מכך שהוריהם הרו אותם בעיצומו של יום הכיפורים, מתוך עבירה שגרמה להם להיות מופקרים וחסרי כבוד לנביא [רד"ק]. הסבר נוסף קובע כי עצם המבט המקפיד של חכם גורר אחריו עונש מיידי של מוות או עוני [רד"ק].
בעקבות אבחנתו, הנביא וַיְקַלְלֵם (מילה הנכתבת ללא דגש באות למ"ד [מנחת שי]) בשם ה׳, וגוזר עליהם אסון [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, למרות אשמתם של הנערים, ישנה ביקורת על עצם הקללה, ומצוין כי אלישע נענש וחלה בעקבות העובדה שגרם למותם [רד"ק].
מיד לאחר הקללה, מופיעות שְׁתַּיִם דֻּבִּים. למרות סיומת הרבים הזכרית של המילה "דובים", מדובר למעשה בדובות נקבות, ייתכן כאלו שאיבדו את גוריהן [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הופעתן נחשבת לאירוע ניסי, שכן חיות רעות לא היו מצויות באותו יער. יש אף שרואים בכך "נס בתוך נס", בטענה שבאותו מקום לא היו כלל יער או דובים באופן טבעי [רד"ק]. עצם הופעתן של שתי דובות רומזת לחטיפה וטריפה כפולה של הגוף ושל הנפש גם יחד [חומת אנך].
הדובות תוקפות וקורעות את הנערים לגזרים, כפי שמשתמע מהמילה וַתְּבַקַּעְנָה, שמשמעותה בקיעה וקריעה [מצודת ציון]. המספר המדויק של הנפגעים, אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים, אינו מקרי. הוא מקביל לארבעים ושניים הקרבנות שהקריב בלק מלך מואב בניסיונו לקלל את ישראל, ובכך נסגר מעגל היסטורי של פגיעה בעם [רד"ק, חומת אנך].